שייכת

היא מצאה באסם דלת קסמים,
מסתתרת מתחת לערמות השחת
מהן יצרה בובות למשחק.

במקרה מצאה אותה חבויה שם,
מסתתרת, נבוכה מפני גילויה.
דלת ביישנית,
עשויה עץ אדמדם מסמיק.

כשפתחה את הדלת הקבועה ברצפה,
הרימה אותה בשתי ידייה
נאנקת תחת משקלה.
והדלת חרקה מתלוננת
על כך שהעירו אותה משנתה.

מסוקרנת הציצה אל תוך האפלה
וראתה מדרגות נבלעות בחשכה.
היא רצה אל חדרה,
הביאה ממנו פנס כיס ועוגיה.

ולפני שהחלה לצעוד
במורד המדרגות הקסומות,
חטפה את בובת השחת הקטנה
וחיבקה אותה אליה בעוז.

לבה פעם במהירות כשרגלה
הונחה על המדרגה הראשונה.
אורו החיוור של הפנס הספיק
רק כדי להאיר את המדרגה הבאה.

צעד, ועוד אחד,
ועוד מדרגה, ועיקול.
החושך עוטף את האור שבידה,
והיא פוחדת, אך נחושה לגלות
לאן מובילות המדרגות.

באפלה הדוממת רק צליל נקישות עקביה נשמע.
הדממה אינה כולאת בה ציוץ,
האפלה אינה מבטיחה לה דבר.
היא תלויה שם עוטפת כשמיכה.

היא ספרה כבר ארבעים וחמש מדרגות
ולפתע נתיבה הופך למישור.

החשש מתגנב אל לבה.
צעדים כה רבים מעולם לא עשתה
אל מחוץ לגדרות החווה בה גדלה.

מרחוק היא שומעת צלילים לא ברורים.
לרגע היא כושלת והרצפה מתחלפת בחול וצדפים.
מימינה היא שומעת את אדוות הגלים השקטה,
ורטיבות נושקת לרגליה בליטוף אהבה.

בלכתה משנה האפלה בהדרגה את צבעה
והשחור מתחלף בוורוד של זריחה.
אצלה בחווה זו כבר שעת המנחה.

בובתה מחבקת את צווארה בחוזקה.
נאחזת בה כחוששת.
בהיסח דעת היא מלטפת את גבה,
מהסה אותה בלחישה רגועה,
"אל פחד קטנטונת, אני כאן איתך".

ושוב היא צועדת והדרך מתארכת.
ואז מפסיקה.
והדרך לא עוד דרך.
ובמקומה - דלת.

זו לא דלת חוששת, ולא ביישנית.
עטורת זהב היא ניצבת, וראשה בין העננים.
היא נוקשת עליה, וזו נפתחת חיש.
ומגלה בפניה עולמות אחרים.

פגודות זהב וסחלבים אלפיים,
ואנשים המחייכים בחיוכים המגיעים לעיניים,
ושלווה אלהית ששורה על הכול,
ונגינת מייתרים המקשטת את לבה באור.

מכושפת פוסעת בובתה בידה,
מרכינה את ראשה בנימוס כשקדים לעברה,
וחיוך ממלא את לבה בשמחת עליצות,
המסע הסתיים, היא הגיעה לארץ
בה אמת מתערבבת בקסם,
הארץ בה תרצה לחיות.