צלילים

סמים. קפה. אלכוהול. ופיצה

למה בובה?

משום כשאני בתוכך, את זזה לפי כל תנועה.

אם אני מזיין אותך חזק ודוחף אותך קדימה ואת כמו חתולה פרועה.

או אוהב אותך בעדינות והרגליים מתלפפות סביבי והקול שלך בוקע.

הלשון גם היא מוציאה תנועות. עגולות ומלאות.

אבל כשהאצבעות שלי בתוכך את כבר שייכת לי. עם סימון של בואי אליי והיד השנייה לוחצת על הבטן התחתונה את מריונטה שנעה לפי הפקודה שלי.

דברי אליי בובה. תני לי לשמוע את קולך.

תשירי עבורי בובה. תני לי ליהנות מהגניחה ושירתך.

רגע מקסים...ומ.ע/א.ורר

לקרוא מישהי ולגלות שבאותו זמן היא קוראת אותך.

כשמתמודדים עם אדם במשבר אל תזלזלו לעולם בחוש הריח.

יש לו יכולות להעיר ייצרים. הישרדותיים ואנושיים.

הוא הטיזר המושלם. מעיר את הראש ומחייה את הגוף והמתים.

גורם לך לקום גם אם אתה עייף ותשוש.

ישנם מי שאוהבים להריח דלק, פרחים או ספרים ישנים. משום שהם מעוררים אצלהם טעמים וליחשושים.

אבל הרוב יתעוררו מריח של אוכל. מבית מלא בבישולים. והחוסר הנפשי יפנה את מקומו לחוסר הישרדותי. לייצר החייתי.

וכשהאדם ממולכם ישב ויאכל. ויבהה בכם בתודה לאחר שבישלתם לו שקשוקה עם טחינה מלאת שום והוצאת עבורו מהתנור חלה. תדעו שעכשיו אפשר לדבר איתו ולפנק אותו באמת, משום שהבטן שלו מלאה.

לפעמים אני אוהב לקרוא את הפוסטים הראשונים שלכם. אלה שכתבתם לפני חודשים ולפעמים שנים.

לקרוא על אהבות שהיו ונעלמו.

על אכזבות ושיברון לב ואז כיצד הצלקות החלימו ופינו מקום לתקוות חדשות.

יש פה אנשים מקסימים. אז מגיעה לכם גם תודה על המילים.

ימים טובים. משחררים חטופים. החיוך שלהם שווה כל וויתור מבחינתי.

כמה קשה להוריד חומה אחת קטנה. וזה למרות שמאחוריה יש תעלת מים ובתוכה מסתתרים תנינים המוכנים לתקוף בחזרה ודגי פיראנה שישמרו על "כבודך".

והדגל מונף לשמיים. שיראו אותו כולם. כמה גדול, כמה מפואר. כמה יותר יפה מהשאר.

ומאחורי התעלה נמצאים עוד מכונות מצור ואספקה שתשמור עליך בזמן שיחה קולחת וימים של "חשיפה".

וכל אלה נמצאים לפני חומות רבות כל כך, עד שלא נשאר מקום למה שבתוך ליבך. והחומות הפכו להיות אתה.

במצבים כאלה אין סיבה להטיל מצור, לאיים או לתקוף. אלא רק להיות שם. להמתין ולחכות. משום שכל אלה זקוקים בסופו של יום לתיחזוק, אחרת הסדקים מתרחבים והחומות מתפוררות. משאירות אדם בתוך ריק ומחסור לאחר שעסק רק בהגנה ותקיפה.

ואז הוא כבר רץ אליך. לעזרה.

------

ובנימה אחרת. אין לי הרבה "צופים וקוראים". 8, לפעמים 20 או 30. ומי יודע כמה מהם הם כאלה שחוזרים.

אני בדרך כלל מדמיין אתכם כזוגות עיניים בחלל שחור. בוהים ונעלמים.

אז תודה שקראתם וגם על הדגים.

אל תתביישו לומר שלום. מקסימום תצאו טיפשים.

השיר האהוב עליי

קצת רקע על השיר