צלילים

מחזיר את גופיית הסבא לאופנה

ובא לי אותך עם נצנצים על הישבן כדי לראות איך הם מתעופפים ממך 😈

עכשיו זה ברור

עברו עליי כמה ימים לא קלים לאחרונה, אז הביקורת הבאה על הספר שכתבתי מאוד ריגשה אותי. אם לא תכעסו יותר מדי אני קצת ארים לעצמי :)

.

.

.

"מכאן והלאה הוא ספר שירים וסיפורים שעוסק בשאלות רגשיות ופילוסופיות שמעסיקות את כל אחד מאיתנו, כמו גם בתופעות החברתיות שמעצבות את עולמנו כיום.
הסופר בוחן את יחסינו עם הסביבה: לא רק עם בני אדם, אלא גם עם הטבע ועם העולם שמסביבנו. הוא מציע מבט חדש על אלוהות – לא כדמות נפרדת בשמיים, אלא כמשהו אינהרנטי, חלק מהותי מהטבע ומהיקום, שממנו אנו ניזונים וממנו אנו נלמדים.

הספר נפתח בסיפור בשם "המקום", ובו מוצג דו-שיח בין חייל לפלסטיני, ושניהם מתעמתים על הזכות על האדמה שעליה הם יושבים בנוף מדברי וצהוב. ואז, באמצעות כמה חברים חדשים/ישנים, הקורא לפתע נזכר שהפלסטיני והחייל הישראלי הם לא היחידים שנלחמו על הארץ הזו והכריזו כי היא שלהם. הם חוזרים להיסטוריה לתקופת הצלבנים והאימפריה העותמנית. הסיום אלים מאוד. "ברור שיפה פה! בגלל זה הוא שלנו" (עמוד 12).

בחרתי לצטט קטעים מתוך שירים שהתחברתי אליהם במיוחד.
"לאהוב את הארץ" (עמוד 26) הוא שיר המתמקד באהבת הארץ ובקדושת החיים, והוא נפתח במשפטים הבאים :
"לאהוב את הארץ זה לא אומר להיות מוכן להרוג "בשמה",
אהבת הארץ היא אהבת האדמה...".

"מהו עם" (עמוד 28) הוא שיר מחאה על אובדן ערכים, והוא נפתח במילים:
"הכיבוש הפך אותנו מעם ללא חמלה לשכנינו,
לעם שכבר איבד את חמלתו לאלו שהיה קורא להם אחינו.
אז נשאלת השאלה – מה הטעם להיות בעם שכזה?...".

"הזבוב והדבורה" (עמוד 48) הוא שיר טבע חמוד, מטאפורה על התאהבות של ניגודים.
"האחד בדד וכבד והשניה זוהרת כארד...".

"לצידי צועדת אבירה" (עמוד 60) הוא שיר המתאר אהבה גדולה.
"אינני נסיך,
אך לצידי צועדת אבירה.
על שום מה הוסט מבטה לעברי,
זאת לא אבין, לא אדע...".

"פעם הייתי" (עמוד 64) הוא שיר המתאר את מעגל החיים, ומסתיים במשפט עוצמתי:
"אז כשאתם מביטים כאן באבן ובאדמה המקוללת והקדושה
תזכרו שפעם הייתי,
אבל לחיות היתה המשאלה הגדולה ביותר שלי".

הספר מתמודד עם הדינמיקה החברתית של ימינו, שבה כל אחד מנסה להוציא את "האמת" שלו על מנת למשוך תשומת לב – תרבות שהולכת ומתרקמת בעולם בו האגואיזם והאנוכיות הפכו לערכים שגוברים על כל דבר אחר.
הסופר בחר להקדיש את השירה שלו לקריאה לשוב לרגישות ולתחושת אחריות אישית.
הוא מדבר על החשיבות בהפסקת החיפוש הבלתי פוסק אחרי אישור מבחוץ, ומזמין את הקוראים להתחבר מחדש לערכים של כנות פנימית ורוך – כדי ליצור עולם שבו האנושיות לא נעלמת, ושבו החמלה כלפי הסביבה והזולת היא בראש סדר העדיפויות.

אני מניח שכל אחד יוכל להתחבר לחלק או לכול השירים המופיעים בספר המיוחד הזה."

אַתֶּם צוֹפִים עַל הַיָּם עַכְשָׁיו?

אוּלַי גַּם אֲנִי?

הַאִם אַתֶּם מַבִּיטִים בַּגַּלִּים 

נָעִים, חֲלָקִים, שְׁקֵטִים?

אוּלַי גַּם אֲנִי?

עַכְשָׁו, מַמָּשׁ בְּרֶגַע זֶה 

הַאִם עֵינֵיכֶם בַּשָּׁמַיִם,

עַל אוֹתָם עֲנָנִים שֶׁאֲנִי רוֹאֶה?

וְקֶרֶן שֶׁמֶשׁ, שֶׁבָּאָה וְהָלְכָה,

קָפְצָה, חָזְרָה 

גַּם אַתֶּם חִיַּכְתֶּם כְּשֶׁהִרְגַּשְׁתֶּם אוֹתָהּ?

אַתְּ מַבִּיטָה עַכְשָׁו בַּשְּׁקִיעָה?

אוּלַי גַּם אֲנִי.

בִּצְהֻבִּים, כְּתֻמִּים, סְגֻלִּים,

בָּרָקִיעַ הַכָּחֹל שֶׁנָּמַס

לְאַט לְשָׁחֹר וְלַכּוֹכָבִים.

אֲנִי מְקַוֶּה 

שֶׁכָּמוֹנִי, גַּם אַתֶּם מַבִּיטִים.

וְלִשְׁנִיָּה קְטַנָּה

הַבְּדִידוּת נְמַסָּה

וְנוֹלַדְתְּ שׁוּב, חַיָּה.

אַתֶּם צוֹפִים עַל הַיָּם עַכְשָׁו?

כַּנִּרְאֶה שֶׁגַּם אֲנִי.

(לפחות לא "תוכי יוסי" 🤷‍♂️)

.

.

.

.

.

מי מרים לעצמו בדיוקן עצמי? :)

איפשהו בבלוג גם התמונה

"תביטי בי"

אני מתקרב ועומד קרוב אליה, להדגיש את הבדלי הגובה בינינו.

"התנהגת כמו ילדה קטנה, אז כנראה שאת צריכה פסק זמן"

אני מוציא מהכיס שלי מוצץ ומראה לה אותו. העיניים שלה והחיוך מראים ניצוצות של סקרנות.

"את תשאירי אותו בפה שלך 3 שעות. תעשי את מטלות הבית כשאת עם מוצץ בפה, וגם אם אין לך מה לעשות ואת מול הפלאפון את סותמת ונשארת עם המוצץ בפה"

אני דוחף לה את המוצץ לפה והיא מקבלת אותו ונושכת בהתחלה. מנסה להראות עוד טיפה של מרדנות.

אני מחייך

"אם תמשיכי ככה אני אדחוף את המוצר לחור שלך ואחזיר אותו לפה שלך. 

ואם זה לא יספיק אדביק אותו לפרצוף שלך עם איזולירבנד.

3 שעות. לכי."

אני מזהה את החרמנות שלה כשהיא מתרחקת ממני ומתחילה עם כמה מטלות קטנות. כלים וסידור הבית. משם היא ממשיכה לשחק עם הכלבים מולי ונדמה שהיא בוחנת אותי משום שלפתע היא הולכת איתם על ארבע ומביטה אליי כל כמה רגעים. מניעה את הישבן שלה מצד לצד כמו כלבה נרגשת ומצחקקת דרך המוצץ.

היא יודעת שאני אוהב את זה.

אני הולך לשירותים להשתין ומסמן לה לחכות לידי על הברכיים. כשאני מסיים אני מוציא את המוצץ מהשפתיים שלה ודוחף את הפנים שלה לנקות את הזין שלי.

"קומי"

כשהיא מסיימת היא קמה עם תחושת ניצחון קטנה שהמוצץ לא נשאר 3 שעות, אז אני מכניס את היד שלי לתוך התחתונים שלה והיא מוציאה קול עדין של התרגשות ומחבקת אותי, ממשיכה עם הטיזיריות שלה.

המוצץ נדחף לחור שלה ואני מזיז אותו בתוכה בזמן שהברכיים שלה נחלשות והיא מנסה לאונן על היד והמוצץ שבתוכה.

כמה שניות טובות עוברות ואני מוציא ממנה אותו, מחזיר לפה שוב ומתרחק לארגז כלים שלי.

היא עומדת וממתינה. משחקת עם עצמה וכשאני חוזר אני מדביק את המוצץ לפנים שלה עם האיזולירבנד ואז לוקח כל יד שלה ועוטף אותה בדבק על מנת שלא תוכל לגעת בעצמה.

מכאן גם אני מתחיל להתעורר ואז אני לוקח אותה למיטה. מפשיט אותה לאט ומשכיב אותה על הצד.

ככה אני מזיין אותה.

אותך.

על הצד ומסיר ממך בכוח את הדבק שעל הפרצוף. 

אני רוצה להביט בך עם המוצץ בפה כשאני מזיין אותך...

פעם היו לי סבתא וסבא :)

כולן מעלות פה תמונות מחרמנות בשישי אז מגיע לכן קודם כל תודה :)

אני סיימתי ציור חדש