צלילים

תמיד אהבתי לצפות בנמלים.

עובר בך משהו כשאתה צופה בהן פועלות

כל אחת במקומה

כל אחת פועלת, חדורת מטרה

אני לא יודע אם הן מרגישות

אני לא יודע אם הן אוהבות את מה שהן עושות

אבל הן במקום שלהן.

יש להן מטרה והן מבצעות אותה ויעשו הכל בשבילה

לא משנה אם זו "המלכה" שמשריצה עוד ועוד נמלות

לא משנה אם אלו זכרים שמתרבים איתה

לא משנה אם הן "רק" פועלות שמזיזות חול או דואגות לביצים

מלקטות שמחפשות אוכל

לוחמות שמגינות על הנמלות מקנים וחרקים אחרים

כל אחת במקום שלה.

יש בזה משהו שמזכיר את העולם הקטן שלנו בבדסמ לא?

כל אחד ואחת מחפשים את המקום שלהם

מחפשים למצוא את מי שיתף איתו פעולה

מי שילכו איתו לאותה מטרה.

מעניין אם נגיע לשם?

דוסה. וויד. אלכוהול. אסיד.

ה-ז-י-ו-ת ✨️✨️✨️✨️✨️

כמו לחיות בתוך ציור.

היה מאבק אמיתי לעבור את האסיד הזה 😇 אבל שרדנו לפעם הבאה.

בתמונות, אני מנסה להתמודד עם ההזיות שראיתי והנוף משולבים עם ההזיות שאני ראיתי. בהצלחה 😇

---נעלם

....

....

המגע של היד בגוף חשוף מעורר בי צמרמורת בכל פעם מחדש.

לחוש את הנשימות.

לעבור על כל נקודה בליטוף.

ואז המגע החד עם הציפורניים.

ותפיסה חזקה בגוף הרך שמגיב בקשיחות פתאומית.

...

העור הכי רך בשעות הבוקר. כשמתעוררים והגוף חסר כל דאגה.

יצא חרא אבל לא נורא. עברתי לעפרונות

קחו שיר כפיצוי

בְּרַחֲבֵי הָעוֹלָם וּבִמְקוֹמוֹת שׁוֹנִים,

אֲנִי בָּנִיתִי עֲבוּרִי מִקְדָּשִׁים קְטַנִּים.

הַמִּקְדָּשִׁים הֵם שֶׁלִּי, עֲבוּרִי וּבִשְׁבִילִי,

מִקְדָּשִׁים שֶׁמַּשְׁאִירִים בָּהֶם חֵלֶק מִנִּשְׁמָתִי.

וּכְשֶׁאֶעֱבֹר לְיָדָם מִבְּלִי שֶׁאִישׁ יַבְחִין,

אֲחַיֵּךְ וְאֶזָּכֵר בָּרְגָעִים סוֹדִיִּים.

רְגָעִים שֶׁחָוִיתִי יַחַד עִם הַקְּרוֹבִים אֵלַי וּלְבַד,

רְגָעִים שֶׁהָפְכוּ אֶת הַמְּקוֹמוֹת לִקְדוֹשִׁים עֲבוּרִי לָעַד.

אַךְ לְעִתִּים הַמִּקְדָּשִׁים יִגְדְּלוּ לִמְמַדֵּי עֲנָק, כָּאֵלֶּה שֶׁיִּקְרְאוּ אֵלַי וַיֵּאָחֲזוּ בִּי חָזָק.

לְעִתִּים נִדְמֶה שֶׁיִּנְעֲצוּ בִּי אֶת שָׁרְשֵׁיהֶם,

לְהַשְׁאִיר אוֹתִי אִתָּם וּלְעוֹלָם לֹא לְהִתְקַדֵּם.

כָּךְ זֶה עִם מִקְדָּשִׁים קְטַנִּים וּגְדוֹלִים,

כָּךְ זֶה עִם הַקְּדוֹשָׁה שֶׁאוֹחֶזֶת בְּנִשְׁמָתְךָ.

וְעִם כָּל זֹאת וָעוֹד וְכָל הַקְּשָׁיִים וְהַמַּכְאוֹבִים,

עִם כָּל הַזִּכְרוֹנוֹת הַיָּפִים וְהַנְּדִירִים.

אֵינֶנִּי מְסֻגָּל לְהַפְסִיק וְלִבְנוֹת עוֹד וָעוֹד מִקְדָּשִׁים קְטַנִּים.

(עדיין קשה לי עם ידיים)

סיפור על מקרה שהיה:

הבטתי בך במיטה עירומה.

נשכבתי לידך ופשוט בהינו אחד בשנייה

"תורידי לי את הבגדים יפה"

היא מחייכת ומקשיבה.

וכשהיינו עירומים ומביטים ליטפתי את פנייה.

"אפרוח מתוק, תחבקי אותי"

היא נשכבה עליי וחיבקה והתחלנו להתחכך קצת אחד בשנייה. כשהזין שלי הקשה היא ידעה להרטיב אותו ולהתחבר אליי וגופי רעד.

התחלנו להזדיין והיא רכבה עליי בהתלהבות. אחזתי בשדיים שלה והחלטתי לקחת את ידה ולהניח אותה על הפנים שלי.

בהתחלה התנגדה קצת. מאיפה זה מגיע? חשבה לעצמה, אבל מהר שיחררה והחלה ללחוץ. לתפוס את הפנים שלי ולהיות אגרסיבית יותר.

ככה המשכנו עד שהרמתי את כף ידה ונתתי לעצמי סטירה. מסמן לה שתמשיך לבד.

והיא משיכה, בהתחלה בעדינות. 'בצחוק'

"זה הכי חזק שלך?"

היא ענתה בהתאם

"פחדנית! זו ההזדמנות שלך"

עוד 2 סטירות וניסתה לחסום את הפה שלי.

הורדתי אותה ממני לפני שאהיה קרוב לגמור ומשכחתי את ישבנה אליי, שתשב על פניי.

מיד התחלתי ללק ותפסתי את ידיה שתחזיק בראשי.

היא רכבה עליי ואני ליקקתי. רציתי שתרגיש גם את העוצמה פעם אחת.

כשהייתה קרובה לגמור היא חזרה לזין שלי שחיכה לה וזיינה אותו בפראות.

כשניסתה לאחוז בידיי הרגשתי שהיא נחלשת וזה היה הרגע שלי.

תפסתי אותה והפכתי אותה על גבה

"עכשיו תורי"

זיינתי אותה כל כך חזק. בשיגעון. כמו מטורף.

תפסתי את ידייה והיא ידעה לנסות ולהילחם.

סתמתי לה את הפה ביד אחת ובשנייה תפסתי את ידייה והיא הניעה את העגן בפראות. נלחמת בזין שלי.

עד שלבסוף ההתנגדות הפכה להיות רפויה יותר והחלה לזרום עם התנועה שלי.

איזה קולות. הייתי גוער כמו חיה לו יכולתי.

עצרתי והפכתי אותה על ביטנה

"עכשיו את כבר שלי" והמשכתי

וכשגמרתי נעצתי בה את הזין שלי בקצב איטי וחזק.

נעיצה. ועוד אחת. פאק. נעיצה אחרונה וגמרתי בתוכה.

היה נחמד להילחם ולהיאבק בה.

"אפרוח פרוע ומתוק" ❤️

לפעמים אני עדיין חושב עלייך

מדמיין אותך

בחיים האחרים שלך. באלה שאני לא קיים.

בחיים שהיו לך איתי.

בחיים חלופיים בהם נשארנו יחד.

זה מוזר שזה קופץ ככה משום מקום.

בלי תחושה ברורה. כמו קצר או ניצוץ.

ואז רצף מחשבות ותמונות.

הזיכרון מעלה לי מילים שכתבת

והדמיון עולה על גדותיו ומציף אותי

אני טובע?

יום שלם שמטיילים בת"א. הולכים ברגל משוק הפשפשים ביפו לטיילת, משם ממשיכים דרך שביל הרכבת לנחלת בנימין ובסוף גודנס בקינג ג'ורג' ומתי נזכרה לצלם גם אותי?

בחנייה.

----נעלם

אני אוהב להרגיש אותה נושמת.

החזה או הבטן נעים בקלילות עדינה כזו. כמו וילון מתעופף ברוח.

היד שלה נחה על הבטן, מגוננת. 

היד השנייה מלטפת את החזה.

אנחנו צופים בטלויזיה, אבל כשאני מביט בה ככה באותו רגע אני רוצה לקחת אותה.

לשלוט על הנשימה. לסמן באדום את העור הנקי אותו ליטפה.

לשמוע אותה גונחת מסיפוק או שואגת מכאב.

ובסוף, כשהכל נרגע לחבק אותה ולהרגיש אותה נושמת. נשימה קלה ורועדת.