צלילים

הקשירה האהובה עלי היא בחיבוק דוב

זו שבה את נמסה לתוך הזרועות שלי.

את מקופלת והזרועות שלי עוטפות את פלג גופך העליון והרגליים עוטפות את רגלייך שלא תוכלי לזוז.

גופך מקופל אליי, ואני סוגר עלייך כמו טבעת, עד שאת מרגישה את הלב שלי נחבט בך.

לעטוף אותך ולמחוץ. חיבוק שהופך לכלוב.

להרגיש אותך חזק ולשחרר דרכך את כל הזעם והעצבים של חיים שלמים.

עד שהזעם מתחלף ברוך. עד שהגוף שלי נרגע והאחיזה מתרככת. מתחלפת בליטוף עדיין.

לשמוע אותך משחררת נשימה.

את הצליל הזה של הנשימה שלך חומקת ממני, כמו אנחה שנולדה מחיבוק.

ולנשום.

.

.

.

.

.

.

אחר כך כבר אפשר לקשור אותך בחבל משי

להשאיר אותך קשורה ברוך

ואז לחדור לתוכך

להרגיש את החום והרטיבות שלך

ולזיין אותך

לבעול אותך

להרגיש בעלות

ולגמור 

האיש שפיזר את עצמו ברחובות,

הניח ציורים כמו פתקים של געגוע

וספרים כמו נשיקות שלא העזו לבקש מענה.

הוא לא מכר דבר

הוא רק ביקש שיראו.

בתוך כל ציור הייתה צלקת ישנה

ובתוך כל מילה ילד יחף שמחכה

שמישהו ירים אותו אל הכתפיים

ויאמר:

"הבט, עשית טוב."

אבל הרוח סחפה את הציורים לסמטאות,

והעוברים והשבים הביטו

והמשיכו.

כי גם כשהלב חשוף,

העולם לא תמיד פנוי להביט.

והאיש הזה, על ספסל מול ים שחור,

יושב עם סיגריה

וחור קטן בבטן,

ואומר לעצמו

“אולי מחר.”

אבל הלילה 

הוא פשוט נשאר.

לא הלך.

לא הסתיר.

והתייאש.

אחת

....

בשבילך. ילדה דמיונית שחייה בתאים קפואים.

שציירתי לה תלתלים בלילה אחד,

והבטחתי ללמד אותה לצייר כלב.

נשבע, אני עוד שומר לה את העיפרון.

שתיים

....

לאחיך הקטן,

שחלמתי עליו עם עיניים של אמא.

שישאל למה אני בוכה לפעמים

גם כשיש שמש.

שלוש

....

בשבילי. האבא שלא נהיה.

שעדיין מסדר מיטה שאין בה אף אחד,

ומקשיב לרוח כאילו זו הבכייה הראשונה שלכם.

וארבע

....

בשביל האהבה,

שניסתה להפוך לדם, לבשר, לעור,

ולא הצליחה.

היא עוד נושמת בתוכי,

כמוכם.

הכאב שלי גר פה,

לא עוזב גם כשאני הולך.

הוא יושב על הספה שלי,

שותה איתי קפה,

שואל אם כבר שכחתי אותך.

אני צוחק, אומר לו 

שכחתי מזמן.

והוא רק מחייך,

מלטף לי את החזה מבפנים,

מזכיר לי שאתה עוד שם.

הכאב שלי מתקלח איתי,

שם לי מים חמים מדי,

שלא ארגיש איפה הוא נגמר

ואיפה אני נשרף.

הכאב שלי מדבר בלילה,

כשכל העיר נרדמת,

ומספר לי סיפורים על אהבה

שלא ידעה למות.

ואני מקשיב לו,

לא כי אני רוצה,

אלא כי הוא הקול האחרון

שעדיין קורא לך בשמך.

הוא נתן לה את הכתף,
והיא נשענה עד שנמאס לה.
הוא נתן לה את ליבו,
והיא שתתה ממנו כמו מים בזמן בצורת.

הוא נתן לה זמן,
ונתן לה מקום,
ונתן לה שקט,
ונתן לה מילים עד שלא נשארו לו לעצמו.

הוא עמד כשסערה עברה דרכם
וחיפה עליה בגופו,
כשהיא כבר חיפשה שמש אחרת
להתייבש בה.

היא הלכה.
השאירה אחריה חדרים עם ריח של הבטחות ישנות,
וכמה תאים בכלי מוקפא
שלא ייוולד מהם דבר.

הוא נשאר.
עם הכלים בכיור,
עם הלילות שבהם היד מחפשת גוף שאין,
עם הצורך להסביר לעולם מה זה אומר
לאהוב מישהי שלא מסוגלת לעמוד באור של עצמה.

הוא גבר שנתן הכול.
וכל מה שקיבל. זה שקט.
שקט עמוק, כמו קבר.
שקט של אהבה שחיה רק בצד אחד של המיטה.

והוא ממשיך לשאת,
את המשקל של שניהם,
כאילו אהבה היא מסע חצוי
שבו רק אחד יודע את הדרך חזרה.

אין לי מה לכתוב מעבר לזה :)

חוץ מזה יש לי מלא ציורים חדשים אבל הפסקתי עם המנוי ממזמן

" וְלָמוּת. לָמוּת בַּסֵּתֶר, פֹּה בַּחֶדֶר,
וְלָדַעַת,

כִּי מָחָר עוֹד יִשְׁתָּאוּ לְמָוֶת זֶה
- וְלֹא יוֹתֵר.
יְלַוּוּנִי אֲנָשִׁים (שֶטֶּרֶם מֵתוּ),
וְּבְלִי רַעַד יְדַבְּרוּ בֵּינָם בְּלַחַשׁ עַל דְּבַר-מָה אַחֵר, אַחֵר.

וְלָמוּת. לָמוּת בַּסֵּתֶר.
בְּלִי לִשְׁאוֹל עַל מָה וְלָמָּה.
לַעֲצֹם עֵינֵי הַלֵּב בְּעוֹד הַכֹּל-הַכֹּל קַיָּם.
הֵן כִּנְשֹר כּוֹכָב גַבֹהַּ בְּדַרְכּוֹ עָמֹק הַיָּמָּה,
מֵרְקִיעָיו נוֹשֵר אָדָם.
כִּי הַכֹּל,הַכֹּל רַק שִׁיר,
אֲשֶר תָּמִיד נִגְמָר לְפֶתַע,
בֵּין הֱיוֹת אוֹ לֹא הֱיוֹת,
בְּעֶרֶב שֶבַּכֹּל כּוֹפֵר.
וַאֲנִי - אֲנִי רַק בֵּן לְאֵם אַחַת שֶׁפַּעַם מֵתָה.

לֹא יוֹתֵר. "

אברהם חלפי