צלילים

הוא נתן לה את הכתף,
והיא נשענה עד שנמאס לה.
הוא נתן לה את ליבו,
והיא שתתה ממנו כמו מים בזמן בצורת.

הוא נתן לה זמן,
ונתן לה מקום,
ונתן לה שקט,
ונתן לה מילים עד שלא נשארו לו לעצמו.

הוא עמד כשסערה עברה דרכם
וחיפה עליה בגופו,
כשהיא כבר חיפשה שמש אחרת
להתייבש בה.

היא הלכה.
השאירה אחריה חדרים עם ריח של הבטחות ישנות,
וכמה תאים בכלי מוקפא
שלא ייוולד מהם דבר.

הוא נשאר.
עם הכלים בכיור,
עם הלילות שבהם היד מחפשת גוף שאין,
עם הצורך להסביר לעולם מה זה אומר
לאהוב מישהי שלא מסוגלת לעמוד באור של עצמה.

הוא גבר שנתן הכול.
וכל מה שקיבל. זה שקט.
שקט עמוק, כמו קבר.
שקט של אהבה שחיה רק בצד אחד של המיטה.

והוא ממשיך לשאת,
את המשקל של שניהם,
כאילו אהבה היא מסע חצוי
שבו רק אחד יודע את הדרך חזרה.