צלילים

האיש שפיזר את עצמו ברחובות,

הניח ציורים כמו פתקים של געגוע

וספרים כמו נשיקות שלא העזו לבקש מענה.

הוא לא מכר דבר

הוא רק ביקש שיראו.

בתוך כל ציור הייתה צלקת ישנה

ובתוך כל מילה ילד יחף שמחכה

שמישהו ירים אותו אל הכתפיים

ויאמר:

"הבט, עשית טוב."

אבל הרוח סחפה את הציורים לסמטאות,

והעוברים והשבים הביטו

והמשיכו.

כי גם כשהלב חשוף,

העולם לא תמיד פנוי להביט.

והאיש הזה, על ספסל מול ים שחור,

יושב עם סיגריה

וחור קטן בבטן,

ואומר לעצמו

“אולי מחר.”

אבל הלילה 

הוא פשוט נשאר.

לא הלך.

לא הסתיר.

והתייאש.