צלילים

למה בובה?

משום כשאני בתוכך, את זזה לפי כל תנועה.

אם אני מזיין אותך חזק ודוחף אותך קדימה ואת כמו חתולה פרועה.

או אוהב אותך בעדינות והרגליים מתלפפות סביבי והקול שלך בוקע.

הלשון גם היא מוציאה תנועות. עגולות ומלאות.

אבל כשהאצבעות שלי בתוכך את כבר שייכת לי. עם סימון של בואי אליי והיד השנייה לוחצת על הבטן התחתונה את מריונטה שנעה לפי הפקודה שלי.

דברי אליי בובה. תני לי לשמוע את קולך.

תשירי עבורי בובה. תני לי ליהנות מהגניחה ושירתך.

רגע מקסים...ומ.ע/א.ורר

לקרוא מישהי ולגלות שבאותו זמן היא קוראת אותך.

כשמתמודדים עם אדם במשבר אל תזלזלו לעולם בחוש הריח.

יש לו יכולות להעיר ייצרים. הישרדותיים ואנושיים.

הוא הטיזר המושלם. מעיר את הראש ומחייה את הגוף והמתים.

גורם לך לקום גם אם אתה עייף ותשוש.

ישנם מי שאוהבים להריח דלק, פרחים או ספרים ישנים. משום שהם מעוררים אצלהם טעמים וליחשושים.

אבל הרוב יתעוררו מריח של אוכל. מבית מלא בבישולים. והחוסר הנפשי יפנה את מקומו לחוסר הישרדותי. לייצר החייתי.

וכשהאדם ממולכם ישב ויאכל. ויבהה בכם בתודה לאחר שבישלתם לו שקשוקה עם טחינה מלאת שום והוצאת עבורו מהתנור חלה. תדעו שעכשיו אפשר לדבר איתו ולפנק אותו באמת, משום שהבטן שלו מלאה.

לפעמים אני אוהב לקרוא את הפוסטים הראשונים שלכם. אלה שכתבתם לפני חודשים ולפעמים שנים.

לקרוא על אהבות שהיו ונעלמו.

על אכזבות ושיברון לב ואז כיצד הצלקות החלימו ופינו מקום לתקוות חדשות.

יש פה אנשים מקסימים. אז מגיעה לכם גם תודה על המילים.

ימים טובים. משחררים חטופים. החיוך שלהם שווה כל וויתור מבחינתי.

כמה קשה להוריד חומה אחת קטנה. וזה למרות שמאחוריה יש תעלת מים ובתוכה מסתתרים תנינים המוכנים לתקוף בחזרה ודגי פיראנה שישמרו על "כבודך".

והדגל מונף לשמיים. שיראו אותו כולם. כמה גדול, כמה מפואר. כמה יותר יפה מהשאר.

ומאחורי התעלה נמצאים עוד מכונות מצור ואספקה שתשמור עליך בזמן שיחה קולחת וימים של "חשיפה".

וכל אלה נמצאים לפני חומות רבות כל כך, עד שלא נשאר מקום למה שבתוך ליבך. והחומות הפכו להיות אתה.

במצבים כאלה אין סיבה להטיל מצור, לאיים או לתקוף. אלא רק להיות שם. להמתין ולחכות. משום שכל אלה זקוקים בסופו של יום לתיחזוק, אחרת הסדקים מתרחבים והחומות מתפוררות. משאירות אדם בתוך ריק ומחסור לאחר שעסק רק בהגנה ותקיפה.

ואז הוא כבר רץ אליך. לעזרה.

------

ובנימה אחרת. אין לי הרבה "צופים וקוראים". 8, לפעמים 20 או 30. ומי יודע כמה מהם הם כאלה שחוזרים.

אני בדרך כלל מדמיין אתכם כזוגות עיניים בחלל שחור. בוהים ונעלמים.

אז תודה שקראתם וגם על הדגים.

אל תתביישו לומר שלום. מקסימום תצאו טיפשים.

השיר האהוב עליי

קצת רקע על השיר

אוננתי עלייך. כן. נשברתי.

אחרי אימון. קודם משקולות. 

חזה. ידיים. כתפיים.

אחר כך סקוואטים ולבסוף פלאנק. כדי שאתמוטט על המזרן יוגה ואדמיין אותך מגיעה.

אני מותש. עייף. ואת מגיעה. לבושה בטרנינג וגופיית סבא. חייכנית ומתיישבת עליי. מתחככת על הזין שלי דרך הבוקסר. הידיים הקטנות שלך על החזה שלי.

ואני מביט בך.

-----

כמה נעים היה לי אם הייתי יכול להביט בך.

-----

את מתכופפת ולוחשת לי באוזן "שברתי אותך אדוני. הזונה הקטנה שברה אותך" ומחייכת.

אני מניח את ידיי על שלך ותופס. רוצה להפוך אותך. לנעול אותך תחת המשקל שלי. 

אבל אני מותש.

"נשחק משחק?" את שואלת.

"כן".

"על כל תשובה לשאלה שלי אני אתחכך בך עוד קצת".

אני מחייך "תתחילי"

למה מצאתי חן בעיניך?

"בגלל הציצי"

די!

"טוב. בגלל הישבן"

"אתה ילד ואני אפסיק."

"טוב בסדר בסדר. את הראשונה שרצתה לקרוא לי אבא."

מתחככת

"יותר טוב. ולמה עוד?"

"בגלל שנתת לי."

את עוצרת. "מה זאת אומרת?"

"רוב האנשים בחיי לוקחים ממני. שואבים ממני כוחות נפשיים. מחפשים שאשחק למענם איזו דמות ואני משחק בשבילם. ומתעייף."

חוזרת להתחכך. "כולם?"

"יש רק שניים שלא שואבים. אישתי ואבא שלי. ועכשיו את. את מחזקת אותי."

את מחייכת וממשיכה להתחכך. אני מרגיש את השפתיים שלך דרך הטרנינג. וואוו. הזין שלי מתקשה ואת מרגישה מדהים. כמה כיף להביט בך.

"תורידי את הגופייה"

"לא רוצה" עוקצת בחיוך מרושע

כמה שאני אוהב את הטיזינג שלך. אני אוחז ביריכיים שלך.

"בלי ידיים. רק עם הגוף" וממשיכה לנוע עליי.

"הדבר שהכי ריגש אותי אצלך זה שאמרת לי פעם שגם לך איכפת. כמעט בכיתי".

עכשיו את מתכופפת אליי. מתקרבת ומחייכת. מביטה בי והשיער שלך גולש על הכתפיים ונוגע לי בבית החזה. איזה ריח נפלא יש לך.

את ממשיכה להתחכך בי. שוב ושוב.

"תודה אדוני" עם כל מילה עוד חיכוך

"תודה שהזעת. שנשברת. שנחשפת. ששיתפת".

את ממשיכה בשלך ואני עומד לגמור. 

"אל תדאג. אני אנקה אותך. אותי אפשר ללכלך".

ולפני שאני גומר את מורידה ממני את הבוקסר ומתחילה למצוץ לי. המוצצת שלי.

את מרטיבה את כולי ואני גומר באנחה חזקה.

"פאק!"

אחרי שבלעת הכל את מביטה בי. גאה בעצמך ובי. מתקרבת אליי, מנשקת אותי על הלחי ומחבקת אותי. 

ככה אנחנו נשארים עוד כמה רגעים. ובחלומות נצח.

מחובקים.

"תודה בובה".

והנה את נעלמת. ובמקומך ענן אבק.

-----

אוף. לאונן אחרי אימון זה כואב ביד.

-----

הקולות שאישתי מוציאה כשהיא למטה במרתף. עם המאמנת כושר.

אני מקנא :)