את קשורה מהצוואר לתקרה. החבל מתוח ואת על קצות האצבעות. אבל עדיין מלאה בגאווה. המבט שלך צועק שלא תישברי והחיוך שלך חושף שיניים. דווקא. לבדוק אותי.
הידיים שלך קשורות מאחוריי גבך ואת עם הבגדים עלייך. חושבת שיגנו. ישמרו מהעונש שמתקרב.
אני מביט בך. כועס. פגוע.
"למה את מתעלמת ממני?"
את לא עונה. רק מחייכת.
אני חושף את הקיין ומעביר אותו על גופך. על צווארך. מתחת לטישירט. בין רגלייך. לוחץ מעט על גבך.
אני מביט בך. כמה שאת יפה. וכמעט שוכח מהעונש כשאני רוצה לנשק אותך, אבל אני עוצר.
הולך אחורה. מכה ראשונה.
שקט.
מכה שנייה.
שלישית.
ואת מחייכת.
"הבנתי. אין לי זמן לזה."
אני הולך למטבח ומביא מספריים. גוזר לך את החולצה ואת רק מחייכת בגאווה.
"תבקשי סליחה"
את שותקת.
אני עומד מאחורייך
"צ'אנס אחרון"
שקט.
אני גוזר חתיכה משיערך.
השיער שלך חלק ומגיע עד המרפק שלך ביום רגיל. ומריח נפלא. אבל פגעת בי.
"חכה"
גוזר עוד חתיכה.
"מספיק לא דיברנו על זה"
אני תופס חתיכה מהחולצה שגזרתי וסותם לך את הפה.
"אם תנסי לדבר אני מגלח לך את הראש"
אני גוזר עוד ואת לא מפסיקה לזוז פתאום. וכל תנועה החבל משפשף את צווארך. פתאום קשה לך לנשום.
אני גוזר את שיערך עד מעל הכתפיים.
"השיער הארוך שלך כבר אינו. עכשיו זה שיגדל במקומו יהיה שלי. כי אני הרשתי לו לגדול."
אני מביט בך.
"סליחה"
החבל משוחרר ואני מחבק אותך ומנשק את לחייך. מלטף את שיערך.
"תודה בובה. מקסימום במקום צמות תוכלי לעשות שני גולגולים בצדדים."