בתקופה האחרונה אני יותר ויותר מרגיש שאני נעלם. מתאדה אל תוך כלום ושום דבר.
אני עובד, מתאמן, מצייר, כותב ספר שני, מגלף ובזוגיות טובה. יש הכל ובאמת שאין תלונות, במיוחד שהחיים במדינה הזו מטורפים מעבר לרגיל.
אבל האנשים הקרובים, או לפחות אלה שהיו אמורים להיות קרובים לא באמת קיימים.
אישתי מתארת אותי כאנטי סוציאלי. וזה נכון, אני כזה. אבל זה קרה מסיבות מסויימות. מאכזבות שבסוף התישו את המוטיבציה לנסות.
וגם כשפונים אליי אני לעיתים קופא. מסיים את השיחה והולך ואחר כך כועס על עצמי מדוע הלכתי במקום פשוט לומר "היי אני.... נעים להכיר."
אז אני עושה את כל הדברים שכתבתי למעלה וברוב הזמן לא מבין למה. בשביל מי.
בשביל עצמי? לא מספיק לי. אני לא מוכן לקבל את זה.
אולי בגלל זה אני מחפש שוב נשלטות לאחרונה. לקבל את התחושה הזו שרואים אותך. בלי עכבות ומסיכות.
הָיָה הָיְתָה פִּיהָ שֶׁרָאֲתָה אוֹתִי
"מְאוֹד לֹא בָּרִיא כַּמָּה שֶׁאַתָּה מְחַבֵּב אוֹתִי.
אֲבָל אֵיךְ הָיִיתָ מַעֲדִיף לְזַיֵּן אוֹתִי?
כְּשֶׁאֲנִי מִתְכּוֹפֶפֶת קָדִימָה וְאַתָּה עוֹמֵד?
אוֹ שֶׁאֲנִי רוֹכֶבֶת עָלֶיךָ?"
רַק מֵהַמִּלִּים שֶׁלָּהּ הָיִיתִי מְטַפְטֵף.
הַכֹּל הָיָה לְאַט. מַבָּט, מַגָּע, מִלָּה. הָאִפּוּק הָיָה סוֹד הַהַצְלָחָה.
לְמַעְלָה. לְמַטָּה. זֶה לֹא מְשַׁנֶּה.
"אֲנִי קְשׁוּרָה אֵלֶיךָ. אֲנִי אֲגַלֶּה לְךָ אֶת כָּל הַסּוֹדוֹת. אֲנִי אוֹבִיל אוֹתָנוּ. אֲנִי אֲשָׁרֵת אֶת הַזַּיִן וְאֶת הַלֵּב שֶׁלְּךָ."
הִיא הָיְתָה פִּיהָ. הָיְתָה אֵלֶּה. הָיְתָה שׁוֹפַעַת מִשִּׁירָה.
