צלילים

בֶּעָבָר, כְּשֶׁעוֹד שָׁרוּ הַכּוֹכָבִים אֶל תּוֹךְ הַדְּמָמָה,

הָיָה חִיּוּךְ – אוֹר רִאשׁוֹן שֶׁקָּרַע אֶת הַחֲשֵׁכָה.

לֹא הָיָה בּוֹ צֵל שֶׁל גַּאֲוָה אוֹ יֻהֲרָה,

רַק הַבְטָחָה עַתִּיקָה לָאָדָם – כִּי יֵשׁ עוֹד תִּקְוָה.

צְחוֹקָהּ הָיָה נִשְׁמָע כְּשִׁירַת פְּלָגִים נִסְתָּרִים,

וְהַלֵּב שֶׁיָּדַע יָגוֹן – שָׁכַח לְרֶגַע אֶת צַלָּקוֹת הַיָּמִים.

אֲפִלּוּ הָרוּחוֹת עָצְרוּ נְשִׁימָתָן

כַּאֲשֶׁר עַל שְׂפָתֶיהָ בָּקַע צְלִיל חִיּוּכָהּ הַלָּבָן.

אַךְ בְּלֵב הָאָדָם הָלַךְ וְנִשְׁחָק הַשְּׁמִיעָה,

הוּא לֹא עוֹד חָשׁ בִּקְדֻשַּׁת צְחוֹקָהּ, לֹא עוֹד רָאָה אֶת פֶּלֶא הַהֶאָרָה.

וְכָךְ הָפַךְ הַצְּחוֹק, שִׁיר שֶׁל חַיִּים,

לַצֵּל שֶׁאֵין בּוֹ הֵד, רַק הֵד שֶׁל גַּעְגּוּעִים.

וּבְכָל זֹאת, מִי שֶׁזָּכָה לִרְאוֹת חִיּוּכָהּ בֶּאֱמֶת,

יוֹדֵעַ – כִּי שָׁם שׁוֹכֵן עוֹלָם שָׁלֵם,

שֶׁבּוֹ לֹא שׁוֹלֶטֶת מַכְאוֹב אוֹ חֲרָדָה,

רַק חֶסֶד, אוֹר, וְשַׁבְרִיר שֶׁל עֵדֶן –

שֶׁהִיא שָׁכְחָה שֶׁכְּבָר מִזְּמַן הָפְכָה לוֹ לאֵלָה.