הם דיברו בטלפון רק דקה.
לא היה צורך ביותר מזה.
הוא אמר לה את השעה.
היא אמרה שהיא מוכנה כבר מזמן.
זה היה יום ההולדת שלה, והיא חיכתה לו בבית בשקט כמעט טקסי. היא ידעה מה הוא ביקש ממנה:
להתלבש יפה. להתאפר. להשקיע. לא בשבילו בלבד, אלא בשביל המקום שאליו הם הולכים.
מסעדה שהיא רצתה לבקר בה חודשים. מקום שדורש נוכחות. הופעה. משמעת.
הזוגיות שלהם תמיד עבדה ככה.
לא סביב חוקים כתובים, אלא סביב הבנה עמוקה.
היא ידעה מתי היא שלו.
והוא ידע מתי היא רוצה שישתמש בה.
כשהוא הגיע לאסוף אותה, היא חיכתה ליד הדלת.
הם התחבקו, נשיקה קצרה, והוא בירך אותה ליום הולדתה כאילו זה ערב רגיל.
רק כשהושיט לה קופסה קטנה, היא הבינה שהוא זוכר הכול.
הצמיד היה עדין. זהב. עם תליון קטן של מדוזה.
היא חייכה מיד. הוא ידע למה. היא תמיד אהבה את הסיפור של מדוזה.
הנערה היפה ששירתה במקדשה של אתנה. יום אחד פוסידון הגיע למקדש
שיקר לנערה ואנס אותה בגלל יריבות אישית וקטנה עם אתנה.
ומדוזה? שהייתה רק כלי במלחמה של שני אלים, נענשה ע"י האלה שאהבה
בגלל שהמקדש חולל.
בדרך למסעדה הם דיברו וצחקו. הכול היה רגוע. כמעט נורמלי.
אבל מתחת לזה ריחף משהו. היא הזיהתה איך עיניו מביטות ביריכיים שלה מבעד לשמלה.
המתח הזה, שמופיע רק כשהיא לא יודעת מתי הוא יחליט.
הוא ליטף קלות ביריכייה ועלה לשיערה. העביר את ידיו על צווארה ועורפה.
בחנייה של המסעדה הוא פתח לה את הדלת, נתן לה לצאת, והם החלו ללכת יד ביד לעבר כניסת המעליות.
“רגע,” אמר, “שכחתי משהו.” ואז עצר.
הם חזרו לכיוון הרכב, ובדרך היא החלה להרגיש את האחיזה שלו מתחזקת
והבינה. הוא שינה את הטון. לא במילים. בגוף. ובחר להשתמש בה ברגעים הקרובים.
“אבל התלבשתי,” היא אמרה, חצי מחאה, חצי בדיקה. "אתה אוהב שאני יפה לא?"
והוא ענה לה בשקט, “לא נורא קטנה.” הוא אמר והוביל אותה לאזור הבגאז' של הרכב.
היא התבאסה לרגע. ואז הרגישה איך הגוף שלה מגיב לבד.
זו הייתה ההבנה שכרגע, ביום ההולדת שלה, היא לא במרכז.
והידיעה הזו ריגשה אותה יותר מכל מחמאה.
כשהיא הלכה אחריו הוא הסתובב אליה במהירות ואחז במותניה,
מרים אותה לכיוון הבגאז' כשהיא עומדת מולו.
מאותו רגע היא כבר לא הייתה אישה, אלא כלי.
חור שימושי לאדונה. ובמהירות פיסקה את רגליה קלות. מחכה למגע שלו.
הוא הביט בה בחוך ארסי. גאה באישה שלו שלא נאבקה וידעה את מטרתה.
שגם ביום הולדת היא מקבלת את מקומה תחתיו.
הוא העביר את ידיו על גופה ושמלתה ועבר מתחת לשמלה.
מושך את התחתונים ממנה וקורע אותם במהירות כואבת.
אבל היא שתקה. קצת מפחד. קצת מבושה. והרבה מחרמנות גועשת.
"ומה אם מישהו יעבור פה?" שאלה
אבל הוא לא הביט בה והמשיך בשלו. הריח את התחתונים וזרק אותם לכיוון דלתות חדר המעליות.
"אותם כבר לא תצטרכי היום. אבל לא רק אותם."
ידיו נגעו במותניה וסובבו אותה כשגבה אליו והוא מיד החל
לפתוחן את רוכסן שמלתה.
הפעם היא קפאה. לא בטוחה במה שקורה. הוא יפשיט אותה? כאן? בחנייה?
הם בכלל נכנסים למסעדה? מה קורה כאן?
"הכל יהיה בסדר בובה" הרגיע אותה וליטף את גבה. נשען עליה ומריח את שיערה.
"אנחנו נאכל, נשתה. נצחק ונבלה היום. רק קודם יש כמה דברים שאני רוצה לשנות בך."
היא הביטה במתחם החנייה הריק כאשר ידיו נשלחו לחזייה שלה ושיחררו את החזה שלה.
הרוכסן עלה חזרה למעלה ועכשיו ידיו חזרו לבין רגליה.
היא הייתה רטובה ועכשיו עצמה את עיניה. מקבלת את המגע שלו ומתעלמת מהעולם סביבה.
לפתע הרגישה לשון נעימה ואת זקנו והפנים שלו נצמדות אליה.
קולות אנחה יצאו ממנה בזמן שהוא ליקק אותה.
לאחר דקה שלעונג הוא עלה והצמיד את גופה לרכב וחדר אליה.
הזין שלו בתוכה. היא רטובה והפנים שלה מוצמדות בכוח לחלון הבגאז'.
לפתע אורות של מכונית עברו לידם אבל זה לא עניין את שניהם והוא המשיך לחדרו אליה.
דחיפה. ועוד דחיפה. ועוד דחיפה. יד אחת אוחזת בעורפה ויד שנייה בישבנה.
האיפור שלה נמרח, אבל זה לא חשוב. עכשיו היא חור וחור לא זקוק לאיפור.
הגניחות שלו נהיו חזקות יותר ויותר עד שגמר בתוכה והיא שהגישה את חום הזרע שלו בתוכה
אחזה בו. נהנית מהרגע שלו. מהשימוש בה.
לקח להם כמה דקות להתארגן ולהתלבש. כשהם מחוייכים. מתחבקים ומתנשקים.
נדמה שהזוג המבוגר שעבר לידם בדרך למעלית היה עד לחלק מהמשחק המקדים שלהם.
אבל לא היה להם איכפת.
"אני צריכה טישו." אמרה.
"לא בובה". תישארי איתי בתוכך.
עוד לא סיימנו להערב.
כשהם נכנסו למסעדה, היא הרגישה אחרת.
כאילו משהו בה פתוח. לא גלוי לעין, אבל חשוף לגמרי עבורו.
עכשיו היא כבר לא הייתה מסודרת וצוחצחת כשהתארגנה למסעדה.
הפיטמות שלה זקרו ונראה שכל מי שהביט בה ראה שמשהו באיפור לא מסודר לגמרי.
כשהם יביטו בחזייה והתחתונים הזרוקים ליד המעליות הם יידעו למי הן שייכים.
הם התיישבו.
הוא החזיק לה את היד מתחת לשולחן, הרגיע אותה. אמר לה שהיא נהדרת.
שהיא מושלמת. שהוא אוהב אותה.
היא חייכה ודמעה, כי היא הרגישה שנבחרה. לא כחופשייה. אלא כשלו.
ואז הוא הוציא קופסה נוספת.
היא פתחה והבינה מיד.
צעצוע רוטט וקטן. כזה שהוא יכול לשלוט בו מרחוק.
“לכי לשירותים,” הוא אמר והיא קמה בלי לשאול.
כשחזרה, היא כבר לא הייתה אותה אחת.
והוא ידע את זה.
“מעכשיו,” אמר, “אני מחליט מתי את מרגישה אותי.”
הוא חייך קלות. “במיוחד כשיש אנשים סביב.”
"הצעצוע הקטן שלי ירטוט בתוכך עד שתגמרי. אבל כשהמלצר יגיע הוא יעבוד בעוצמה מלאה.
ותוכלי לגמור רק כשהוא בסביבה".
הארוחה התקדמה.
היא ניסתה להתרכז בשיחה, בטעמים, בנימוסים.
אבל כל פעם שמלצר התקרב היא הרגישה את הנוכחות שלו בתוכה.
לא בידיים, אלא בהחלטה.
היא הבינה שהיא לא שם כדי לאכול.
היא שם כדי להחזיק.
והוא?
הוא פשוט ישב מולה, רגוע, מחייך,
נהנה מהידיעה שהיא שייכת לו גם עכשיו, גם כאן,
בדיוק כמו שהוא אוהב.
לעיתים היה נדמה לה שהמלצר מתחיל לשים לב אליה ולתנועות
הלא רצוניות שלה כאשר היה מוזג להם את היין לכוס.
אבל החליטה לנסות ולהחזיק כמה שיותר זמן.
להתענג מהרגע בעצמה ולהוכיח לאדונה שהיא חזקה.
המלצר עזב והרטט נחלש
המלצר מזג כוס יין והרטט התחזק.
מלצר עזב לשולחן אחר ונחלש
הביא להם מפית והתחזק
הלך להביא מנה נוספת מהמטבח ונחלש
חזר עם תוספות והרטט עלה.
"תרצו קינוח" שאל המלצר שהצעצוע בתוכה רוטט כמו משוגע
ואהובה הביט בה בחיוך "את רוצה קינוח בובה?"
המילה הזו הקפיצה אותה
הוא קורא לה בובה מול המלצר. אומנם זה כינוי רגיל
אבל כשהוא שלהם הוא שונה.
"אממממ....אני.....לא בטוחה......"
"תרצו לחשוב ואחזור יותר...."
"לא לא" אמרה
".....לא" נאנחה
"אני רוצהההה.....את...."
הצעצוע כבר משחק בתוכה ונדמה שעם כל הרטיבות הוא יחליק החוצה.
זה עכשיו או לעולם לא
"מה את רוצה בובה?"
היא נאנחה בפה סגור ואחזה בזרועו של המלצר המבוהל
"טירמיסו! עם גלידה!" נאחנה ועזבה את ידו
"סליחה" אמרה במבוכה
אהובה גיחך קלות והמלצר הלך מבולבל
אבל כשהביטה בו מתרחק ראתה שדיבר עם חבריו ושהאסימון אולי נפל אצלו.
משם חזרה לעבר אדונה. עייפה, מובכת ומסופקת
"היית מושלמת בובה"