בשנים האחרונות התחלתי להבין שאני לא חווה את עצמי כמשהו קבוע, אלא כמשהו שנבנה תוך כדי תנועה. אני לא מרגיש שאני פשוט קיים ואז פועל. להפך. אני פועל, יוצר, בונה, וככה אני נהיה ממשי לעצמי. כשאני יוצר, אני מרגיש נוכח. כשאני לא, משהו בי מתחיל לדהות.
שמתי לב שאני לא מונע בעיקר מהרצון להצליח, אלא מהפחד לקפוא. אני לא רוצה להפוך לגרסה מוקטנת של עצמי. לא כי אני חושב שאני מיוחד, אלא כי אני יודע איך זה מרגיש כשאני לא בתנועה. יש בי מנגנון שמחזיר אותי לפעולה, לפעמים דרך אשמה, לפעמים דרך אי שקט, אבל הוא תמיד שם.
הוצאתי שני ספרי שירה. כשהחזקתי אותם בפעם הראשונה, הרגשתי גאווה אמיתית. לא גאווה כלפי חוץ, אלא תחושה שקטה של מימוש. אבל כשהעולם לא באמת פגש אותם, כשהתגובה הייתה דלה או לא קיימת, הבנתי משהו על עצמי: לא מספיק לי ליצור. אני גם רוצה שהיצירה תהיה חלק מהעולם, לא רק חלק ממני. אני רוצה שהיא תפגוש תודעה אחרת.
זה לא כי אני צריך מחיאות כפיים. אלא כי יש הבדל בין אמת פרטית לאמת משותפת. משהו הופך יציב יותר כשהוא קיים גם מחוץ לראש שלי.
שמתי לב גם שיש בי תמיד שני חלקים. חלק שחווה, וחלק שמתבונן. אני יכול להיות בתוך רגע, אבל גם לראות את עצמי בתוכו. זה נותן לי עומק ויכולת להבין, אבל לפעמים זה גם יוצר מרחק קטן ביני לבין החיים עצמם.
במערכות יחסים, אני יודע לפעול כשיש הדדיות. כשיש סימן ברור. אבל כשאין ודאות, אני מהסס. לא כי אני לא מסוגל, אלא כי אני רגיל לפעול מתוך קרקע יציבה. למדתי לזהות את זה, ולשאול את עצמי איפה זה מגן עליי, ואיפה זה מגביל אותי.
הפחד הכי גדול שלי הוא לא דחייה. הוא האפשרות לחיות חיים שלא מומשו. האפשרות להסתכל אחורה ולראות שלא ניסיתי. לא כי נכשלתי, אלא כי נשארתי במקום.
אני מבין היום שיצירה עבורי היא לא רק ביטוי. היא דרך לתת צורה למה שאני. דרך להפוך משהו פנימי למציאות. וכשאני כותב, יש רגעים שבהם זה מרגיש הדבר הכי אמיתי שיש.
אני לא תמיד מרגיש יציב בתחושת הערך שלי. היא מתחזקת כשאני בתנועה, כשאני יוצר, כשאני בונה משהו ממשי. ונחלשת כשאני קופא. אבל אני גם לומד לאט לאט שהערך לא נוצר רק דרך הכרה חיצונית, אלא דרך נאמנות למה שאני יודע שהוא אמיתי עבורי.
אז איך אני מסכם את הכל במשפט?
אני בונה את עצמי ומתלונן שאין לי הוראות הרכבה