היא לא אמרה מה היא רוצה.
במהלך היום התכתבנו הרבה. לא שיחות עמוקות. לא משהו שצריך לזכור. רק זרימה שקטה של נוכחות. הודעות קצרות. רמזים. שתיקות ביניהן. ואז, בשלב מסוים, היא כתבה שהיא רוצה לחוות משהו הערב. לא משהו ספציפי.
רק משהו.
היא כתבה שהיא רוצה שנשתולל. שנעשה כיף.
אני זוכר שזה אחד הדברים שהכי אהבתי בה. לא רק הרצון. אלא היכולת שלה לומר אותו. בלי להסתיר. בלי להעמיד פנים. בלי לחכות שאני אנחש.
היא ידעה לומר "אני רוצה". והיא ידעה לא לדעת מה.
במהלך היום, היא התחילה לשלוח לי תמונות. לא הצהרות. רק רגעים. השפתיים שלה מקרוב. חיוך קטן שלא התחייב לשום דבר. מבט שלא הסביר את עצמו. הטלפון שלי הפך להיות שער. כל פעם שהוא נדלק, הזין שלי הגיב מיד. מעיר אותי.
היא שלחה גם הקלטות. שרה בלחש. לא שיר שלם. רק שורות שבורות. יודעת כמה הקול שלה מצמרר אותי. הקשבתי לזה לבד. יותר מפעם אחת והגוף שלי התעורר ושלח לי צמרמורות לאורכו.
המוח שלי התחיל ללכת קדימה בלעדיי. היא אמרה שהיא רוצה. אבל היא לא יודעת מה. וזה השאיר מקום. יותר מדי מקום.
בערב כשנפגשנו, הכול נראה רגיל. דאגתי שיהיה אפילו רגוע מדי. הלכנו לבר. המקום היה חמים, מלא באנשים שלא עניינו אותי. היא הזמינה קוקטייל מתוק, צבעוני. אני הזמנתי אולד פאשן. ישבנו קרוב. צחקנו. דיברנו על דברים שלא היו חשובים. עישנו יחד. הסיגריה בין האצבעות שלה. הדרך שבה היא נשפה את העשן לאט, כאילו היא מודדת את הזמן אחרת.
נגעתי בה. לא כדי להתחיל משהו. רק כדי לוודא שהיא שם. היא נשענה אליי. והרגשתי שהערב עכשיו מתחיל.
הבטנו אחד בשנייה בעיניים וחייכנו בהבנה. זה תמיד היה רגע קטן, כמעט בלתי נראה למישהו מבחוץ. שום דבר דרמטי. רק מבט שנשאר שבריר שנייה יותר מהרגיל. אבל שנינו ידענו שזה המעבר.
שאלתי אותה אם נתחיל. היא חייכה. צחקה קלות. ואז נישקה אותי. יצאנו מהבר. בחוץ, האוויר היה קריר יותר. העיר כבר התחילה להתרוקן מעצמה. פתחתי לה את הדלת של הרכב, והיא נכנסה בלי לשאול לאן והתנעתי.
נסענו ברחבי העיר והאורות חלפו על הפנים שלה, היא ישבה בשקט עכשיו. הראש שלה נשען מעט לאחור. העיניים שלה לא היו עליי. היא נותנת לעצמה להרגע ואני בוער בראש מתוך מחשבות.
הדלקתי את המוזיקה שלנו. הושטתי יד, וליטפתי את הירך שלה. היא הביטה בי וחייכה. אחרי זמן מה, היא שאלה לאן אנחנו נוסעים. "עוד מעט תדעי הכל" המשכתי לנהוג בלי למהר. הרחובות הלכו והתרוקנו עד שהגענו לחניון בצפון העיר.
"חניון?" היא שאלה, מעט מאוכזבת. "בא לך לעשות משהו באוטו?"
"אנחנו רק מתחילים." חייכתי ויצאתי מהרכב. האוויר בחוץ היה קר יותר משזכרתי ופתחתי את הדלת שלה.
היא הסתכלה עליי עכשיו באמת. לא בחיוך. לא בשאלה. עם מעט חשש האם אני עדיין אותו אדם שהיא בחרה לסמוך עליו.
עמדתי מולה, ונישקתי אותה. היד שלי עלתה אל הצוואר שלה, כדי להרגיש אותה ולהעיר את הגוף שלה "זה הרגע הרך האחרון שלנו לערב," לחשתי ומיד הרגשתי אותה נושמת אחרת. "עכשיו תבואי אחריי," והסתובבתי. פתחתי את תא המטען. עמדתי בצד ונתתי לה לראות.
בתא המטען היו 3 אזיקים, מחסום פה, כיסוי לעיניים וצעצוע אל חוטי שהכירה.
היא הביטה בי בזמן שחייכתי ושתקתי. " מה אתה רוצה שאעשה?"
התקרבתי אליה ונצמדתי לגוף שלה "אני רוצה שתכנסי לתא המטען".
מיד היא החזיקה את הידיים שלי. הרגשתי את הרצון שלה להישען עליי אבל הובלתי אותה בדחיפה קטנה להתיישב בתא המטען. תמיד אהבתי לראות את החשש הקטן שלה כשהיא מנסה להבין מה אני מתכנן.
את האזיקים הראשונים אזקתי לידייה מאחורי גבה. את האזיקים השניים אזקתי לרגליים. ובעזרת האזיקים הנותרים חיברתי את ידייה לרגלייה כך שהיא נכנס לצורת HOGTIED בתא המטען. נישקתי את הלחי שלה והכנסתי את הצעצוע לתוכה בלי הכנה ובכוח.
היא ניסתי לנשוך אותי מתוך חרמנות אבל התרחקתי. הסתכלתי עליה והיא עליי.
"כמה את יפה ככה. פאק זה יהיה מעניין. אני אשאיר לך כאן את הטלפון שלך בזמן שהוא מחובר לאוטו. ככה תהיה לך מוזיקה נעימה ואם את מרגישה רע תנסי להודיע לי בעצירת המוזיקה."
לאחר מכן כיסיתי את עיניה נישקתי אותה פעם אחרונה וסגרתי את תא המטען.
עכשיו הרגע שלנו מתחיל. נכנסתי לרכב והתחלתי לנסוע. כשהטלפון שלי מחובר לצעצוע שבתוכה.
בהתחלה נסעתי לאט, לתת לה להתרגל לרעידות של תא המטען. לחשיכה. והצעצוע פעל קלות. אבל אחרי 6-7 דקות (קדימה תגידו לעצמכם) הגברתי את עוצמת הצעצוע והתחלתי לשמוע אותה מתא המטען.
העיר הייתה כמעט ריקה למעט השיכורים האחרונים שחוזרים הביתה, היא ואני.
המחשבה שהיא שם. בתא המטען. אזוקה, גונחת, ואני יכול לנסוע עכשיו גם שעה חירמנה אותי כל כך. רציתי לנסוע ליער בן שמן ולזיין אותה בכוח שם. לגרום לה להרגיש דפוקה שהיא סומכת עליי. לגרום לה לחשוב שאולי היא תישאר בתא המטען שעות.
אבל הקולות שלה החזירו אותי לשפיות בכל פעם. הזין שלי היה כל כך קשה שכבר היה קשה לי לחכות אחרי 10 דקות. אבל עוד קצת. נגיע לחצי שעה.
בכל זה כיוונתי את הצעצוע שלה לעוצמה חזקה והיא שאגה והחלשתי והיא ייללה. דמיינתי אותה רועדת בתא המטען. ומכווצת את שרירי הכוס שלה כדי לגמור.
ואז הגענו לפארק הירקון. בחלק של בני ברק. אזור מוזנח כי כמובן שבני ברק לא יעשו כלום עם פארק הירקון. אבל זה התאים לעכשיו. לילדה שרוצה להרגיש כמו כלבה וזונה.
עמדתי לחנות אז הפעלתי את הצעצוע לעוצמה הגבוהה ביותר ושמעתי אותה מייללת וגונחת. מתקשה עם המחסום פה וגומרת כשהיא נמרחת בתא המטען ולא יכולתי לעמוד בזה ביותר.
יצאתי מהאוטו, פתחתי את דלת התא, שיחררתי את אזיקי הרגליים ובזמן שהיא עדיין רועדת, הוצאתי את הצעצוע ממנה, השענתי אותה בצורת ר על התא עם רגליים בחוץ וחדרתי לתוכה. כל הרגליים שלה כבר היו רטובות ממיצי כוס. והכוס שלה הרגיש כל כך חם וחלק מרוב רטיבות.
וזיינתי אותה. השתוללתי והתחרפנתי. כאילו היא כלי ובן אדם. לא אישה. סתם כלי שאני מזיין כמו משוגע. צרחתי מעונג יחד איתה וגמרתי בתוכה.
פאק כמה שזה נעים לגמור בתוכה כשהיא נראית ככה.
זונה. חיה. אישה. אהבה.