היא עומדת במרכז החדר, מתוחה, ידיה מאחורי הגב, החזה מתוח, הפטמות בולטות מהחולצה היוקרתית, סמל הסטטוס שלה, אחד מיני רבים.
הטקס עומד להתחיל, היא חוותה אותו כל כך הרבה פעמים שהיא כבר איבדה את הספירה, היא מכירה אותו כמו את כף ידה ובכל זאת הוא תמיד מרגש אותה מחדש.
אני הולך סביבה כמו אריה שסב סביב הטרף וכמו הטרף היא יודעת שהיא לכודה.
החגורה בידי, האבזם משמיע נקישה מתכתית קלושה.
"שמך?"
היא מהססת.
החגורה מצליפה קלות באחוריה.
"שמך?"
"הכלבה XXXXX"
הצלפה נוספת.
"שם מלא"
"הכלבה XXXX XXXXX"
"מה שכחת כלבה?"
"הכלבה XXXX XXXXX אדוני"
הצלפה.
"מהיכן?"
"בבקשה לא אדוני"
הצלפה.
"מהיכן?"
"מכפר סבא אדוני"
"למי הכלבה XXXX XXXXX שייכת?"
"לך אדוני"
"במה הכלבה XXXX XXXXX עוסקת?"
"מנכלית אדוני"
נעמד מולה מביט בעיניה, מצמית אותה אלי, הידיים מושטות, פורמות את כפתורי חולצתה, לאט, כפתור אחר כפתור, לא מזיז את עייני מעיניה, כל הכפתורים נפרמו, פותח את חולצתה לרווחה, חושף את גופה.
"למה הכלבה XXXX XXXXX לא לובשת חזייה?"
"כי אסרת עלי אדוני"
מחייך חיוך קל.
"בבקשה" היא לוחשת.
"בבקשה מה כלבה?"
"בבקשה אדוני" לוחשת.
"לא שמעתי כלבה"
"בבקשה אדוני" מגבירה מעט את קולה.
אני יודע למה היא מחכה, למה היא משתוקקת, למגע ידי על שדיה, לצביטה הקלה שתתגבר, להצלפה, לליטוף שיבוא אחריהם.
גם אני משתוקק לגעת בה, לחוש אותה נמסה בין ידי, אבל שולט צריך קודם כל לשלוט בעצמו.
שתחכה עוד קצת.
לפני 6 חודשים. 26 ביוני 2024 בשעה 21:11