בית הבובות

היא עומדת במרכז החדר, מתוחה, ידיה מאחורי הגב, החזה מתוח, הפטמות בולטות מהחולצה היוקרתית, סמל הסטטוס שלה, אחד מיני רבים.
הטקס עומד להתחיל, היא חוותה אותו כל כך הרבה פעמים שהיא כבר איבדה את הספירה, היא מכירה אותו כמו את כף ידה ובכל זאת הוא תמיד מרגש אותה מחדש.
אני הולך סביבה כמו אריה שסב סביב הטרף וכמו הטרף היא יודעת שהיא לכודה.
החגורה בידי, האבזם משמיע נקישה מתכתית קלושה.
"שמך?"
היא מהססת.
החגורה מצליפה קלות באחוריה.
"שמך?"
"הכלבה XXXXX"
הצלפה נוספת.
"שם מלא"
"הכלבה XXXX XXXXX"
"מה שכחת כלבה?"
"הכלבה XXXX XXXXX אדוני"
הצלפה.
"מהיכן?"
"בבקשה לא אדוני"
הצלפה.
"מהיכן?"
"מכפר סבא אדוני"
"למי הכלבה XXXX XXXXX שייכת?"
"לך אדוני"
"במה הכלבה XXXX XXXXX עוסקת?"
"מנכלית אדוני"
נעמד מולה מביט בעיניה, מצמית אותה אלי, הידיים מושטות, פורמות את כפתורי חולצתה, לאט, כפתור אחר כפתור, לא מזיז את עייני מעיניה, כל הכפתורים נפרמו, פותח את חולצתה לרווחה, חושף את גופה.
"למה הכלבה XXXX XXXXX לא לובשת חזייה?"
"כי אסרת עלי אדוני"
מחייך חיוך קל.
"בבקשה" היא לוחשת.
"בבקשה מה כלבה?"
"בבקשה אדוני" לוחשת.
"לא שמעתי כלבה"
"בבקשה אדוני" מגבירה מעט את קולה.
אני יודע למה היא מחכה, למה היא משתוקקת, למגע ידי על שדיה, לצביטה הקלה שתתגבר, להצלפה, לליטוף שיבוא אחריהם.
גם אני משתוקק לגעת בה, לחוש אותה נמסה בין ידי, אבל שולט צריך קודם כל לשלוט בעצמו.
שתחכה עוד קצת.

שעת בוקר מוקדמת, אני יודע שהיא ערה, ראיתי שהתחברה לפני חצי שעה, יודע שהיא מצפה. 
"בוקר טוב בובה."
רואה שהיא מקלידה מיד "שלום אדון"
מחליפים מילות נימוס, דורשים זה בשלומו של זה, מפטפטים מעט, קישקושים של התחלת יום.
היא יודעת שזה יגיע, היא לא יודעת מתי ומה אבל היא יודעת, כמו אנטילופה ליד בור המים, היא יודעת שהסכנה אורבת אבל הצמא חזק יותר.
"מה הבובה לובשת לעבודה היום?"
"מכנס שחור אלגנט וחולצה לבנה מכופתרת אדון."
"את לא לובשת חזייה לעבודה בובה?"
"זה ברור מאליו שלובשת אדון."
"שום דבר לא ברור מאליו בובה"
"כן אדון."
"איזו חזייה תלבשי בובה?"
"מתלבטת בין השחורה לכחולה אדון."
"הכחולה בובה."
נסוג לאחור, משאיר אותה לתהות.
השעות חולפות, אני שם בראש שלה, נותן לה לתהות, אם תקבל הוראות באמצע ישיבה חשובה ומה תעשה.
שולח לה הודעה אחר הצהריים.
"חיוך בובה."
"הרגע נכנסתי הביתה אדון."
להודעה מצורפת תמונה, היא מחייכת חיוך ביישני, והיא בשמלה שחורה עם מחשוף ומתחת מבצבצת חזייה שחורה.
"מה זה בובה?"
"ביקשת חיוך אדון."
"אכן ביקשתי, אבל הלבוש הוא לא מה שאמרת."
"החולצה התלכלכה ונאלצתי להחליף לפני שיצאתי."
"ולמה את בחזייה שחורה בובה?"
"הכחולה לא מתאימה לשמלה אדון."
"הראי לי."
היא מקלידה ומוחקת, שוב, ושוב מתלבטת הדקות חולפות.
התמונה מגיעה, החזיה אכן בולטת מהמחשוף באופן מוגזם.
"הנה אדון."
"זה אכן לא מתאים, אך לא קיבלת רשות לשנות."
"סליחה אדון."
"החזיה אטומה בובה?" שואל, מצפה שתענה במילים
התמונה מגיעה בהפתעה, המחשוף מופשל והחזיה חשופה כולה.

הגיע הזמן למשחק של היום, יודע שהיא במשרד, עמוסה בפגישות, שולח לה הודעה "ברכיים בכריעה". 
הדקות חולפות, אני יודע שהיא קיבלה את ההודעה, יודע מה זה עושה לה.
הודעה נכנסת "מצטערת בישיבה".
מטופף באצבעות על השולחן שולח שוב "ברכיים בכריעה, עכשיו".
אני ממתין, סבלנות היא מעלה, טורף חסר סבלנות יגווע ברעב.
יש לי זמן, אני יודע שהיא מתלבטת, נלחמת בפיתוי, שנינו יודעים שזה קרב אבוד.
הודעה נכנסת "כן אדון" עם תמונה של רגליה כורעת על הרצפה.
מחייך, המשחק התחיל.
המשך יבוא...