עוד מעט אכתוב לעצמי על דף נייר והמוח יסתדר כמו תמיד.
בשלוש שנים האחרונות הלכתי בדרך שלא שלי, דרך שלא רציתי ללכת בה מלכתחילה וקולי לא נשמע באף מקטע.
הגעתי לנקודה שלא רציתי ולא דמיינתי.
כרגע אין לי כלום.
המחשבות היומיומיות שלי מסתכמות בזה שאני עוד שבועיים בן 28, בלי חסכונות, עם התחייבויות של יותר מחצי מיליון, גר עם ההורים כי אין לי שקל על התחת, אין לי תואר אקדמאי ושלא נדבר על חיים.
צורת הסתכלות שלי כרגע היא עם משקפיים שליליות.
אני מרגיש אבוד בדיוק באותה נקודה שהייתי לפני כמה שנים.
כן התפתחתי, כן למדתי, כן התקדמתי בחיים, אבל לא איך שאני רוצה, אלא איך שמישהו בחר בשבילי.
אני מאשים את עצמי כל יום שהגעתי למצב הזה אך ורק בגללי.
אני מתרץ לעצמי שאני לא יכול לצאת מהמצב הזה בגלל סיבות שונות, שלא באמת מחזיקות מים במציאות.
מבואס מעצמי שאני לא עושה מספיק.
קצת עצוב שלא מממש את הפוטנציאל שאני חושב שיש לי.
מחר אקרא את הדברים שכתבתי ואחשוב מי המסכן הזה שמעדיף להתלונן במקום לעשות משהו, כי הרי הוא כבר יודע מה צריך לעשות, רק נשאר ליישם.
