סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

שליטה עצמית

לפני 12 שעות. 26 בנוב׳ 2020, 21:38

לפעמים אני מעלה דברים "בכוח" כדי לקבל לייקים והודעות פרטיות.

 

אני מרגיש מגעיל וזה ודבר שלא יחזור על עצמו יותר.

 

אני מרגיש מגעיל בכללי בלי שום קשר לפוסט, אבל עדיין זה לא יחזור על עצמו.

לפני 3 ימים. 23 בנוב׳ 2020, 22:21

ומעלה ג'יפים שאהבתי כדי שכולם יתחרמנו ולא רק אני משום שאני כזה נדיב

לפני 5 ימים. 22 בנוב׳ 2020, 1:43

מחקתי את רוב האנשים שהיו בחיים שלי.

ולמה? כי הם לא הועילו.

לא קידמו אותי, לא דאגו לי, לא חשבו עלי, לא עזרו לי ואף הורידו. 

זאת הייתה מחשבה של רגע.

ברגע אחד חשבתי לעצמי, למה אני נותן את כל כולי לאחרים, גם אם הם לא ביקשו אבל אני עדיין נשאר מאחור?

ברגע אחד מחקתי את כולם והתחלתי להתרכז רק בעצמי.

אבל אני לא כועס, לכל אחד יש את החיים שלו ואת החרא שלו וכנראה שהתובנה הזאת של להתרכז בעצמך עברה במוחם קודם לכן.

וממש כיף לי ליצור את הסביבה שאני רוצה בעצמי עם כל האנשים המגוונים שעושים לי טוב (בצורה הדדית!).

כפרה על פריס הילטון.

וזה דבר שאומר רק כאן, לא הוצאתי את המילה כפרה מהפה בכל שנות קיומי.

לפני שבועיים. 12 בנוב׳ 2020, 21:11

בכל פעם שיש ריח של גראס באוויר אני רוצה לברוח מהמציאות.

זה תמיד מזכיר לי את התקופות האפלות שנתתי לדבר להשתלט עלי חיי בכל האספקטים.

זה תמיד היה במחשבתי, מהבוקר ועד הלילה.

זה תמיד מזכיר לי את התקופות האפלות שלא עשיתי כלום עם עצמי, רק עישנתי וראיתי את כל הסרטים בעולם.

זה תמיד מזכיר לי את התקופות האפלות שדי נמחקו מזיכרוני, אולי כי עישנתי הרבה, אולי כי הדחקתי או כי אולי לא עשיתי שום דבר אחר חוץ מלקום בבוקר לעבודה שאני לא אוהב, לחזור לבית, לעשן, לישון ושוב לקום בבוקר לעבודה שאני לא אוהב.

וכששואלים אותי למה אני לא מעשן? אני תמיד אומר שזה עשה אותי טיפש, מחק לי את הזיכרון ועלה לי המון.

ועדיין מריח את זה בכל יום כשאני עובר מתחת לבית של השכנים הסטודנטים, ואומר לעצמי שלדבר הזה אני לא אחזור, המציאות מאוד יפה ואין לי בשביל מה לברוח יותר.

 

על אותו משקל, ריח של לחם מזכיר לי את הבית של סבתא.

לפני שבועיים. 9 בנוב׳ 2020, 19:49

תיאוריה: מאז שהקורונה התחילה בנות מסתובבות יותר עם טייץ, כיוון שבתקופת הסגר היה מותר לצאת מהבית רק לשם פעילות ספורטיבית שהפכה להיות הרגל (די טוב) אצל חלק מהאנשים.

לפני שבועיים. 7 בנוב׳ 2020, 20:59

חלש פיזית עד כיתה ח' וחלש נפשית (לא באמת חלש, רק שעכשיו הנפש שלי הרבה הרבה יותר חזקה) עד גיל 23 פחות או יותר.

מכירים את הילדים האלה שגובהים ב 600 מטר תוך שניה? אז אני אחד מהם (יחסית לילד בן 13, אני לא מגדיר את עצמי גבוה עכשיו).

באותו הזמן כלללל החופש הגדול ישנתי, גבהתי והתחזקתי.

ובגיל 23 עברתי טיפ טיפה טלטלות שגרמו לי להיות אבוד, אבל זה כמו שריר שמתאמנים עליו, הוא מתפרק ונבנה מחדש יותר חזק.

 

אם כבר אתם פה, מצאתי סרטון נחמד ביוטיוב על אנשים חלשים.

זה באמת כמה דקות, במילא אם לא היה לכם זמן, לא הייתם נכנסים לאתר הזה בכלל.

לפני שבועיים. 6 בנוב׳ 2020, 22:49

העייפות נפלה עלי אז הלכתי לשתות כמה כוסות מים כדי להתעורר ואכן קרה. חזרתי לחדר והגוף שוב נותן את אותותיו.

 

אולי זה החדר? מביט סביב, קולט את כל הבלאגן ומתחיל לסדר.

תוך דקה החדר מסודר, הארון סגור ואפילו המיטה מוצעת כמו בבית מלון.

 

השולחן הנקי והמסודר מזמין אותי להניח עליו את הדפדפת ולהוציא את העט פיילוט 0.4 הכחול מהתיק (איתו הכתב שלי הכי יפה).

כולי תקווה, אולי הדבר יעזור קצת לנקות את הראש ולקבל אנרגיות אחרי הסדר שאני עושה בתוכו.

 

עד לשורה זו הייתי עייף.

החל משורה זו התעוררתי.

למי להגיד תודה? לשולחן שהזמין אותי לכתוב עליו? לדפדפת? לעט?

 

הטקסט הועתק בדיוק כמו שכתוב במחברת

לפני 3 שבועות. 4 בנוב׳ 2020, 22:27

אני לא נוהג לצטט משפטים, כיוון שאני אוהב לדבר בשם עצמי אבל מאוד התחברתי למה שקראתי היום.

 

"היקף הפנטזיות הממלא את ראשם של החולמים, עומד ביחס ישיר לחוסר יכולתם להצליח"

 

ולא, אני לא מדבר על פנטזיות מיניות.

 

 

לפני 3 שבועות. 1 בנוב׳ 2020, 1:16

אם לא אכתוב את הדברים איפשהו ואשאיר אותם בראש, כנראה שלא אצליח להתחייב אליהם.

הבטחתי לעצמי שהשבוע הקרוב יהיה שבוע טוב ומלא בעשייה.

שבוע של אופטימיות

שבוע של נוכחות

שבוע של שמחה

שבוע של שלווה ורוגע

ושבוע של שליטה עצמית

 

את כל זה אני מאחל לעצמי, אבל בגלל שאני כזה נדיב אני מאחל גם לכל הקוראים 

 

פוסט זה נכתב בלשון זכר אבל מיועד גם לקוראות, במילא רק נשים עושות לי לייקים