אני כועס על כולם.
אני כועס על עצמי.
התחלתי לבקש מאנשים שקרובים אלי שיתנו לי הפסקה כי אני זקוק לחופשה.
מרגיש כמו מישהו שרק עכשיו הבין שהיה במערכת יחסים רעילה.
מתלבט אם לנוע מהרגש ולעשות מעשים שאני העתידי יתחרט עליהם, למרות שאני לא מוכן (יותר נכון אפוי) לחשוב על זה כרגע,
או לחשוב מההיגיון ולשחרר את הלחץ והעצבים (אני יודע שאני יכול) בתמורה להדחקת העובדות ושהכל יצוץ שוב מאוחר יותר בעוד חודש, ולסבול כמה חודשים (אולי עוד שנה שלמה) לתמורה שאני העתידי יהנה ממנה.
עשיתי את זה מסובך.
אני חייב חופשה.
אני לא רגיל להיפרד מאנשים וגם לא עברתי פרידה קשה בחיים.
אני מרגיש שאני משתנה כאדם, מאדם שאוכל כל מה שנותנים לו, לאדם שמחזיר את המנה ישירות לשף ואומר לו שהוא עשה חרא של עבודה.
מרגיש שהסביבה הקרובה לוקחת אותי כמובן אליו.
אני מרגיש שאני נותן ונותן ונותן ונותן ונשאר בלי כלום.
היום עשיתי את הפרידה הראשונה מאדם שנוח לי להיפרד ממנו והרגשתי רע.
קיבלתי תגובה שהוא מכבד את הרצון שלי להפסקה, למרות שהוא לא במצב הנפשי הכי יציב כרגע, אבל אני צריך לדעת שמעשה קיצוני מהצד שלי, יכול לגרור מעשה קיצוני מהצד שלו שזה ערעור במערכת היחסים.
אני שוקל כיצד לעשות את הפרידה הגדולה, האם הפיצוץ? האם בבגרות? האם להניח מסמכי גירושים ולהכריח אותו לחתום עליהם במקום למרות שהמצב גם ככה ישאר אותו הדבר?
