אמרה לי אחת המוכרות בסליו כשהצטרפתי למועדון לקוחות שלהם ומילאתי את הטופס (מי ממלא היום טפסים בכלל???).
אמרתי תודה וסיפרתי על הטראומה שגרמה לכתב שלי להיראות יפה.
הלכתי לקניות כדי למלא את הזמן הריק שקיבלתי, לאחר שחבר ביטל את הגעתו אליי (הזמנתי אותו רק כדי שיעזור לי להעלות את התנור למקומו במטבח).
ראיתי מדריך ביוטיוב על איך לא לצלם סלפי משעמם ויישמתי אותו בתאי המדידה של פול אנד בר ו h&m.
יצאו תמונות מאוד יפות, כי אין כמו המראות בחנויות בגדים שהופכות אותך ליותר יפה באמצעות משחקי תאורה.
השבוע הזה הייתי חופשי מהרגיל. קמתי מתי שרציתי, הלכתי לישון לא מתי שרציתי (כרגיל מאוחר), הזין שלי חזר לעמוד (מקרה עצוב), הייתי נוכח מהרגיל ולא כל היום בתחושה של חוסר ריכוז ועייפות מתמדת.
הצלחתי ליישם חלק מהדברים שרציתי שכל הזמן דיברתי עליהם עם אנשים ולא עשיתי כלום.
תחושת הריקנות כמעט ועברה לי, למרות שזה קורה לי כשאני יותר מידי נוכח ואין לי עשייה כלשהי בראשי.
אני כותב שורות אלו מהטיילת בחוף, יש כאן המון אנשים, כנראה כי מזג האוויר נעים יחסית לשבועות האחרונים (מלא לחות באוויר).
אני צריך לפתח את חיי החברה שלי ולראות יותר אנשים, לדבר איתם, לצחוק איתם, להיות יותר פתוח ויותר פתוח מבלי לשים מסננת על הפה.
אולי זה התירוץ שלי בתת מודע ללמה אני לא נפתח, אולי לאף אחד לא באמת אכפת, אם המסננת שלי על הפה או לא.
הלכתי היום להתאמן עם תקווה שהכאב המוזר שהרגשתי בכתף לא באמת יזיז לי, אבל אני אדם בוגר שמנסה לא לחזור על אותן הטעויות במודע, אז כבר אחרי הסט הראשון חזרתי לביתי.
סה"כ יום נחמד.
לתפארת מדינת היהודים