אני שומע את החיילים מתארגנים ואת קריאות הצהלה שלהם לקראת הגעתם הביתה ונזכר איך גם אני הייתי כך.
שמח להגיע לביתי לכלום ושום דבר.
עוד סופ"ש שבו אני נזכר למה לא כיף לי בבית, מנסה לצאת בכוח עם אנשים שאני לא מתחבר ולמסיבות שאני בכלל לא אוהב.
עוד סופ"ש שבו אני שותה את עצמי למוות, רק כדי להגיד לכולם (ולעצמי) שעשיתי משהו עם החיים שלי, שנהניתי.
וכל זה כשהייתי נראה כמו ביצה, בזמן שהחיילים היום נראים כאילו יצאו מהספר לפני רגע עם דירוג ואורך שיער שהיה מכניס אותי לבית הסוהר.
למה בחרתי לכתוב בית סוהר ולא בית כלא?
אכלתי עוד קראנץ שוקולד וכיף לי.
היתושים מנסים להרוג אותי ולא כיף לי.
החיילים עשו כמיטב יכולתם כדי לנקות את הסביבה, לאחר שהסברתי להם מה לעשות לפני השינה.
הם פשוט מטומטמים מידי (וגברים).
מרגיש שחזרתי אחורה, רק בלי הסמים, רק אני, המערכת, החיילים והחול (כי אין קליטה, אחרת זה היה לנוון את המוח באמצעים אחרים).
בוקר טוב.
למה אני כזה שבוז?
למה הטקסט כזה כבד?
למה לא באלי להתאמן ולעשות מתיחות על המזרן יוגה שהבאתי מהבית?
למה כולם מתלהבים ממכונת האספרסו שהבאתי, אבל אף אחד לא רוצה לשתות איתי?
למה אני שותה בכוח רק 2 ליטר מים כשברור שאני צריך כאן מינימום 3?