לפני 3 שנים. 30 במאי 2020 בשעה 10:55
החג מדגיש את הבדידות.
וזה כל כך צורב. האוכל שאני מכינה לי טעים אבל לאכול אותו לבד הוא כל כך טפל. אני מנקרת את האוכל במזלג ומרגישות מליחות, אבל לא מהכיוון של האוכל. הדמעות שכל כך ניסיתי להחניק מתחילות לזלוג בהתחלה מעט. אחר כך זה הופך לבכי ממש.
הבדידות כל כך צורבת. המשפחה שלי רחוקה ממני, ולא בקשר איתי. ביום יום זה פחות מורגש. אני חיה את חיי ואת מלאים במשמעות ותוכן.
אבל----- בחג, וכשהוא ארוך, כל יום שחולף, גורם ללב שלי לשקוע לעוד קרקעית עמוקה יותר. הצורך במגע וחום אנושי, במבט והכמיהה....
אתמול כשישבתי, שכבתי על הספה דמיינתי ממש את עצמי חבוקה בידיים של גבר. מניחה את הראש שלי עליו ומרפה את עצמי... משחררת ואולי אפילו מאפשרת לעצמי לבכות בכי גואל כזה, משחרר.. והוא אומר לי, תבכי ילדה שלי, הכל ממש בסדר. את יכולה לבכות עכשיו, בזרועותיי.
