הבלוג של מקרנה

בוקר. יום שבת. כוס קפה רותחת בדיוק כמו שאני אוהבת. מחשבות. הרבה מחשבות. הרבה הרבה הרבה מחשבות.

ובעיקר תחושות. רגיעה. משהו שקט בי. ידיעה ברורה שאני בדרך הנכונה. 

מאבקים. הרבה מאוד מאבקים. ושוב. שהשאירו אותי עייפה. בודדה. חסרת כוחות. 

שנים שרציתי שהסביבה תבין. תקבל. תדע. שאני רוצה אהבה אחרת. או חיים אחרים. 

שנים שפחדתי. שייחלתי. שחלמתי. שחשבתי. שברחתי. שרציתי לא להיות. שחשבתי שאפשר גם בלי. 

בושה. אשמה. ושוב בושה ושוב אשמה. 

מפחדת להיות הזונה. מפחדת להיות מלמטה. כל כך רוצה. כל כך מפחדת. לא רוצה להיות סוטה. רוצה להרגיש נורמלית. זוגיות נורמלית של חגים ושבתות. 

עוד סיבוב ועוד סיבוב של בריחה. ועצבות. עייפות. דכדוך. עלייה במשקל. חוסר חשק לכלום. 

ושוב אני פה. מגששת את דרכי חזרה. חזרה לעצמי. מתקלפת ממוסכמות. מתפיסות עולם. מאשמה ופחד.

וקול קטן ממש קטן. שאומר לי די לך. תפסיקי להילחם. זה רק מעייף אותך. לא יעזור.

תשלימי עם המצב קטנה. תיכנעי פשוט תיכנעי. עוד לגימה מהקפה. עוד נשימה עמוקה.

ופחד. המון המון פחד.