השיר של עברי לידר מתנגן אצלי בלופ מהבוקר, והמילים שלו מציפות אצלי מחשבות. בעבר הייתי מסתובבת עם התלבטות פנימית מה אני בעצם מחפשת יותר, אהבה או שליטה? היום, ממרחק של זמן וניסיון, התשובה ברורה לי מתמיד: אהבה. תמיד אהבה. שליטה היא אולי אשליה של ביטחון, אבל אהבה היא המהות האמיתית.
למה כל כך קשה להעז להכיר?
אני תוהה לפעמים, למה גברים לעיתים קרובות מפספסים את ההזדמנות שאני נותנת להכיר אותי באמת? מי שבאמת מכיר אותי יודע שאני אישה שיש לה הרבה יותר להציע ממה שנראה על פני השטח. יש בי עומק, תשוקה ואני גם נראית טוב. ועולם שלם שנמצא הרבה מעבר לכל "אתר" או מסך. ובכל זאת, הקשרים האלו נגמרים לעיתים קרובות מדי בגלל ריב קטן, אגו מנופח, או סיבות לא ברורות שפשוט לא מצדיקות את סיום הדרך.
אני לא אוהבת לחתוך, אני טיפוס שנלחם על מה שחשוב לו. אבל יש רגע שבו אני מבינה שאין הדדיות, ושאין לי פרטנר לדרך. כשזה קורה אני הולכת. וזה תמיד אותו תרחיש שחוזר על עצמו: חודש, שנה, אתם תמיד חוזרים עם משפט כמו "חבל, אני מתגעגע". אבל כשאתם חוזרים, אני כבר מזמן לא שם.
קשה לי לתת הזדמנות שנייה ושלישית. אם לא ראיתם את הערך שלי בהתחלה, או אם בחרתם לוותר עליי בקלות, כנראה שאתם לא מחפשים את סוג הרצינות שאני מביאה איתי. אני כבר מזמן לא משחקת את המשחק של "לנסות שוב" כשזה לא מגיע ממקום של אמת.
אני בוחרת להמשיך הלאה, ללב שיידע להעריך את מה שיש לי לתת מההזדמנות הראשונה בלי משחקי כוח ובלי אגו.