# טריגר הפלה
אין ט' באב שאני לא נזכרת בט' באב ההוא.
הבת שלי הייתה בת שנה וחצי. המצב ביני לבין הגרוש שלי היה נורא מאי פעם.
הוא סיבך אותנו בחובות של שוק אפור ברמה של ג'יפים בחצר וצרחות עם איומים. פחדתי לחיי ולחיי הילדים. מבחינה זוגית כבר הקשר התרופף. כעסתי עליו שלא תמך בי לאחר הלידה. יצאתי עם הבת שלי מבית החולים לבד. הנסיכה המהממת הזאת. נלחמת עלינו מול כל העולם. מנסה להגן עליי ועליה ועל אחיה בתוך מציאות מטורפת.
פחדתי מהגרוש שלי לא בגלל שהיה בן אדם מסוכן הוא היה מסוכן בגלל האימפולסיביות, חוסר מודעות לסכנות ותגובות אימפולסביות ללא מחשבה.
ואז אחרי איזה יום ששכבנו וגם לא כזה רציתי. שזה עוד ענייין. נכנסתי להריון. וזה היה ברור לי שאי אפשר כרגע להיות בהריון ולגדל ילד.ה נוסף בתוך כאוס כזה. שזה לא פייר בשבילה. שיש כאן שתי ילדים וצריכה לחשוב איך יןצאים מכאן ואיך ממשיכים מכאן.
מצד שני הפלה ועוד להחליט על הפלה. זה כואב ברמות הכי כואבות של הנפש. הייתי אז בטיפול ממש בהתחלה. ולא ידעתי מה לעשות. התחילו הבחילות וגרנו בבית נוראי.
ופשוט מתוך אהבה גדולה לילד הזה החלטתי שזה לא נכון. להמשיך. לא ככה.
ובשביל לעשות הפלה צריך לראות דופק. ונסענו לאיזה מרפאה בסוף העולם והיה דופק.
וקבענו למרפאה פרטית כלשהו ועשו לי גרידה. ואז בא ט' באב.
ומאז זה יום אבל על התינוק.ת הזה שלא יכל להגיע לעולם. אין בי חרטה או אשמה.
רק עצב נוראי שכנראה ילך איתי