הלבשתי אותך בבגדים שעזרת לי לבחור מתוך הארון שבחדרי.
תחתון טורקיז, הצבע האהוב עליך.
שמלה אדומה כהה עם כיסים ושרוולים ארוכים. לי היא גורמת להראות כמו ילדת אולפנה ולך? חושני, מלא תעוזה.
נהניתי לראות אותך ככה, מתקשה ומתקשה (שימו ❤ משחק מילים) להתחבא מאחורי התחתון.
נהניתי להפשיט ולשחרר אותך, לגעת, לראות אותך פגיע, מרשה לי לשחק בך.
ביקשת לחדור אלי. מצאתי את עצמי מהססת אך עניתי בחיוב.
כמה דקות לתוך זה אני מרגישה שלא נעים לי ומבקשת לעצור.
אנחנו שוכבים, מחובקים. אני בוהה בריק, נמנעת מהמבט שלך.
טשטוש מציף את העיניים. רגע מה, לא, למה את בוכה?
הטון שלך הופך למודאג כשאתה שם לב.
אני בעיקר מבולבלת ולא יודעת מה לאמר.
אתה אומר שזה לא משהו שאנחנו חייבים לעשות, אני מתרגשת וזרם הדמעות מתחזק.
לפני שבועיים שוחחנו שוב על מה שקרה.
שוב בכיתי, עם הבדל אחד.
אלו היו דמעות של הקלה.
אותו יום לפני חודש היה הפעם האחרונה שעשינו את זה.
מאז הפסיקו לרדוף אותי אותם חלומות זוועה.
חלומות בהם אני מותקפת בניגוד לרצוני,
חלומות מהם אני מתעוררת טרודה.