בשנה האחרונה ההתארגנות למסיבות הפכה להיות חלק בלתי נפרד מהחוויה עצמה.
אני מגיעה עם כמה אופציות לאאוטפיט והיא עוזרת לי להסגר על אחת ולשדרג אותה.
במקרה הזה - נעליים מעט גבוהות וגרביונים מנצנצים שעובדים בול מתחת לחצאית הקצרה.
על החצאית אני עונדת שרשרת, על האוזניים עגילי חישוק ועל הצוואר צ'וקר נמתח שאני כמעט בטוחה שברשותי עוד מגיל חטיבה.
את השיער אני אוספת גבוה בכוונה להדגיש את הצבע בקצוות ובצדדים אני מפזרת אבקת פיות.
הקוקו החזיק טוב לאורך הלילה בהתחשב בכך שהומר לנקודת אחיזה.
אני חסרת מיומנות איפור בסיסיות אז באופן קבוע פונה והיא עוזרת ומדגישה את העיניים שלי עם אייליינר ועיפרון, את הריסים עם מסקרה ואת הלחיים עם סומק.
בתמורה אני שוברת שיאים במינימום תזוזה.
-
הגעתי ללא ציפיות מיוחדות. היעדים היחידים שלי לאותו הערב היו בירה במחיר מוזל ולהנות מאיך שאני לבושה.
כל זה עם חברים עליהם אני סומכת, נהנית מנוכחותם ומרגישה בנוח לידם.
לפני חודשיים שמתי את כל מה שקשור לאינטימיות ובדס"מ על Hold באופן מודע.
לא הייתי בטוחה כמה זה משפר את המצב באופן אקטיבי אבל התנחמתי בכך שלפחות אני מפחיתה את הפוטנציאל לערעור של הנפש.
אתמול במסיבה התבהר לי שלא הייתי סטטית. הסתבר שלזמן היה אפקט חיובי, שיפור שנותן תקווה.
אל מול נוכחות שעלולה הייתה לשבש ולנתק אותי עלו והסתדרו שורה של משתנים במינונים נכונים שהכינו את הקרקע כך שיחד איתו פשוט נסקתי למעלה.
הרגשתי שהוא מתכוון לדברים שהוא אומר, שחשוב לו להקשיב, שחשובה לו הבטיחות הנפשית שלי.
הרגשתי שהוא לוקח אחריות. הרגשתי הדדיות.
הרגשתי שהוא יודע שאני שווה (גם מושכת אבל הכוונה לשוויון), שהוא בתשומת לב אלי, שהוא מכבד אותי.
משהו היה מכווץ בי, כמו אגרוף קמוץ, כמו לסת תפוסה.
הרגשות שצפו ביססו בי אמון וסוף סוף יכולתי להרפות.
הצלחתי לשחרר את השליטה על עצמי ולהעניק אותה עם תחושת ביטחון מלאה.
-
התגעגעתי להיות למטה, לנשום את ההיררכיה באוויר, להרגיש שזה המקום שלי, להיות שלמה איתו, להודות עליו.
זו הייתה הקלה עצומה - כל כך היה לי חסר!
ועדיין, גם זה לא בא מיד בבום. זה לא ישר טוטאלי, זה מתכתב ונבנה.
אני משתמשת בילדיוּת והשטותיות שלי כמנגנון הגנה.
בפעם הראשונה שהושיט לי את גב כף היד עם הטבעת בלי לחשוב יותר מדי ליקקתי אותה, הסתכלתי וצחקקתי.
זה לא היה אקט שנועד לעורר פרובוקציה, זה לא היה אתגור מעמדות בראטי עם סוף ידוע.
המציאות היא שלא הייתי מסוגלת להתמסר וזו הייתה הדרך שלי להתמודד עם המצב.
מאוחר יותר מצאתי את עצמי עומדת על הברכיים, הישבן שלי חמים ופועם ואני מחבקת וקוברת בך את הפרצוף.
את הכרת התודה שהרגשתי לא ידעתי איך להעביר במילים אז הושטתי את כף היד בבקשה לקבל את שלך ונישקתי את הטבעת.
זה היה נכון, זה היה אמיתי.
נזכרתי כמה אני נהנית להתמסר, הבנתי כמה הכאב היה לי חסר.
כאב שמתפשט בגלים וסוחף אותי איתו לתחושה נעימה של ציפה.
ממלמלת תודה. תודה תודה תודה תודה.
החוויה איתו הייתה לי משמעותית ברמה של פריצת דרך ומסמלת עבורי גם אבן דרך בהחלמה.
וכמו שרשם בהתכתבות ביננו היום גם אני מחכה לראות אותי צומחת.
תודה על ההקשבה וקריסה למיטה,
ניינור.
חזרה לשגרה?
