שיבארי הוא אחד התחומים שיותר קוסמים לי בבדס"מ.
אחד הזכרונות הראשונים שלי עם שיבארי הוא מגיל 16. הופתעתי למצוא בספרייה של התיכון ספרון של אוסף צילומי עירום וארוטיקה גבריים.
באחד הצילומים ישב על על הברכיים עלם חמודות, מבטו כנוע, מאופר קלות ואי אפשר היה שלא לשים לב לחד גבה.
ידיו מאחורי הגב ולגופו רתמה אסתטית שבין השאר החזיקה בשק את איברו הזקור.
אני לא בטוחה באיזה אופן אבל כנראה זה ממש תפס אותי כי את התמונה שלחתי לחברה ולאחר מכן לחבר נוסף ואת האיבר צנזרתי עם לב שציירתי ידנית.
משעשע שכמעט שמונה שנים אחרי אני משתפת אותם בתמונות שלי בחבלים.
התאהבתי בשיבארי בגיל 21.
זו הייתה המסיבה הראשונה אליה יצאתי בסצנה והייתי מלאת חששות. לפני כן אי אפשר באמת לומר שיצאתי אפילו למסיבות רגילות.
אני זוכרת את עצמי נשענת על הבר, שותה משהו, מוזיקה חזקה ברקע, בן הזוג מדבר, בוחנת את הסביבה ונתפסת על המתרחש בכלוב סמוך.
הכלוב גדול ובתוכו ריגר ובאני בעולם משלהם. היא רגועה, עיניים עצומות, שקועה לה בספייס, והוא מרוכז, נהנה לשחק בה ובחבלים, שומר עליה בטוחה.
שילוב כזה של עדינות וחספוס עוד לא ראיתי. הבנתי כמה אני נמשכת ורוצה לחוות גם.
הניסיון הראשון שלי עם חבלים היה לא הרבה זמן אחרי סיום קשר זוגי שהחזיק שנה וחצי.
הכוונה המקורית הייתה בכלל להתנסות איתו בתור נקשרת אבל כשנפגשנו שלושתנו לראשונה על כוס קפה הבנו שיש רצון הדדי במשהו שונה.
ההכירות הזו הולידה את קשר השליטה הכי בריא שהיה לי עד היום. הוא החזיק כמה חודשים נפלאים.
אני מודה על איך שבסשן הראשון הם הקלו על תהליך ההכירות הפיזית שלי עם העולם הזה, כמו טבילה איטית במים קרירים.
זוכרת שישבנו על הספה, הוא מדריך לגבי א' ב' של בטיחות בסיסית בקשירות ואני מנסה להצניע את ההתלהבות ולהתרכז בהסבר.
בפעם השניה שנקשרתי איתם הם במקביל הרכיבו לי גאג וטפטפו עלי שעווה. להזכר בשילוב הזה היום נותן לי מיינדפאק רציני.
אתמול ישבתי מול הפסיכולוגיות וניסיתי להסביר לה מה תופס אותי כל כך בשיבארי.
דיברתי על תחושת הלחץ הפיזי, עקצוץ סיבי החבלים, המתיחה, איך שהעטיפה גורמת לי להרגיש בטוחה, שאני אוהבת להרגיש מטופלת.
סיפרתי גם על חוויית הקשירה האחרונה שלי - על החלק בו אני הייתי בת ים והוא דייג.
שוהה באותו מנח, לאט לאט המבט שלי הופך להיות מנוכח לעיניים עצומות לגלגול כלפי מעלה תוך כדי שהוא משחק לי בשיער, מושך בעוצמות שונות.
חוויתי ספייס, תחושת ריחוף, וזה היה נפלא. הרגשתי בטוחה בידיים שלו.
כשאני קשורה, גם אם הייתי רוצה לזוז התנועה מוגבלת, אני לא מסוגלת לעשות כלום חוץ מלהיות מקובעת בתנוחה ולחוות תחושה.
הסרת האחריות הזו משחררת אותי, ובשקט הנפשי שאני מקבלת יש משהו מדיטטיבי.
אני אוהבת איך שהמשחק בחבלים מחייב הקפדה על תשומת לב הדדית ופותח ערוצי תקשורת נוספים.
עיניים מדברות, נשימות, תזוזות קטנות. בלי להתפעל ולהגיב אליהם מה כל זה שווה?
תודה על ההקשבה, סנובם גודם ושנה אזרחית טובה,
ניינור,
נישקתי אותה.
