But in the end I cry for more

ערומה בסלון שלך, עטופה בצעיף הקשמיר עליו ביקשתי לשמור לפני כמעט שלושה שבועות

מאז הוא הספיק לטייל בין אוטובוסים ורכבות, לקבל מחמאות, לבקר בביתך אך להשאר עלי

והנה שוב, אחרי יום עמוס ביחד, בו אני כרוכה בצעיף ואתה כרוך אחרי, אני אצלך

אתה מהדק אותו סביבי, סביב הצוואר 

אני נעשית יותר מודעת לנוכחות שלך, למה שאתה מעורר בי

הנשימה כבר מאולצת ואתה מושך אותו - אותי, מגביל את תנועתי אליך

לדעה שלי יש מקום ובו זמנית - כרגע אתה זה שמחליט, שתי עובדות המתקיימות בהרמוניה זו לצד זו

צמודה אל הגב שלך, מרגישה את חום הגוף, קבוע בעוד אני מובלת ברחבי הדירה

הידיים שרגילות ללוש, לצבוט ולהכאיב - רפויות עכשיו, מצליחות רק ללטף, להתחנן למגע

ניינור,

שלך לעכשיו