But in the end I cry for more

היום ברכבת דמיינתי את עצמי יושבת בערב מול הטלפון וכותבת. אז הנה אני כאן אני מניחה.

בתקופה האחרונה לכתוב במחברת מרגיש חשוף מדי, אני לא מדברת על פורמט המחברת, אני מדברת על איך שהיא בדרך כלל מונחת, על משטח ישר ובגובה המרפקים, רחוקה ממני כמו סי בריבוע.

כשאני יושבת ברכבת זה חשוף מדי לציבור וכשאני עם עצמי בבית קפה מוכר שקט ובטוח זה חשוף מדי מול עצמי, הנשימה שאני לוקחת כל כך קצרה כשאני צוללת ואני כל כך מבוהלת וחרדה שאני לא מצליחה להעמיק מעבר למים הרדודים של התודעה.

רוב הזמן אני רצה כל כך מהר, כמו גלגלי רכבת שועטים, חום מחשב, סוס דוהר בסרט ישן, רגליו מטושטשות.

ואז, ברגעים של רגיעה, תוך כדי בלימה חלקה, אני מצליחה לתפוס מאותן מחשבות קוהרנטיות של העמוקים

ניינור,

נושמת מים