יוני ואני,
היינו חברים טובים ביסודי
אני זוכרת ששיחקנו
אני זוכרת שהוא גר ברחוב עם בניינים מכוערים ונמוכים אבל הדירה הייתה יפה מבפנים
אני זוכרת ששיחקנו בכוח
אולי בכיתה ב', אולי א', אולי ג'
בימי שישי לקחו אותנו לשחק בגן השעשועים עם עצי האקליפטוס שאהבתי לקלף
יוני סיפר לי שהעצים מכוסים בדם של פיות, מה שנשאר ממלחמה ישנה ונשכחת
ארץ של דמיונות
וריצה
ושמחה
והעלים היבשים, שאהבתי לשבור לחתיכות קטנות
תופסת
מציאות מדומה
הגבעה
העץ הענק המשולב ברצועות מתכת
שירים של כוורת
התעלה
גן עדן לילדותי
דברים שאני לא יודעת איך לתאר
גם אני הייתי פיה, גם אני רציתי לעוף
אני רוצה לחזור לשם.
אני ויוני שכבנו בתוך אחד מצינורות המתכת שמובילים למגלשה
אני שכבתי, יוני ישב מעלי, מונע כל תזוזה, משאיר אותי כנועה
הז'ניקיות נעמדו לצידנו ואמרו לנו בגיחוך, כאילו הן יודעות משהו שאנחנו לא יודעים, משהו על כך שאנחנו "לא צעירים מדי בשביל זה?"
התמימות
הגעגועים
-
כשהזיכרון צף לראשונה הוא הותיר שובל של מבוכה אך גם הבנה. החלטתי לתעד אותו.
תודה על ההקשבה ולילה טוב, ניינור.
נ.ב.- ימים מטושטשים, נמסים אחד לתוך השני. איכשהו זה מצב מאוד נוח. למרות הנוחות, קיים גם חשש.