But in the end I cry for more

הערב כשישבנו לאכול נושא הצוואה של סבא עלה.

זה גרם לי להרהר בצוואה שלי, מכתב הפרידה.

הקלדתי אותה בשקט, אור הטלפון משתקף על פני וכולן ישנות.

שעת לילה מאוד מאוחרת, שעת לפנות בוקר מוקדמת ואני מנותקת מהעולם, מרוכזת.

חודשים היו לי טיוטות פזורות במחשבות ובין דפי מחברות אך רק באותו לילה חסר שינה מצאתי את הניסוח המתאים.

בשבילי זה היה סימן. ניסוח סופי, הגיע זמני.

הרבה דברים הספיקו לקרות באותה יממה. יוצא לי הרבה לשחזר את המאורעות ולתהות מה יכולתי לעשות אחרת. לכאן ולשם. לפני ואחרי.

הצוואה שייכת לי בלבד. אף שיש מי שיודע על קיומה מעולם לא הסכמתי לחלוק, להעניק למישהו את זכות הקריאה.

פעמים אחדות יצא לי לחזור ולקרוא בה. זה כואב אך אני עדיין שלמה איתה.

תודה על ההקשבה ולילה טוב,

ניינור, המלאה בנוגות רכה.

עריכה- השיר הזה מתאים