07:38 בבוקר.
אני יושבת באוטובוס בדרך לעבודה.
האוטובוס מלא באנשים שעומדים צפוף ומנסים שלא לדרוך אחד על השני בכל פעם שהנהג פונה בלי להאט.
לאף אחד מהם לא מזיז שאני פה , במיוחד כשהם לא מודעים למחשבות הסוטות שרצות לי בראש, ולתחתון שמתרטב מתחת לחצאית הקצרצרה שלי.
אני מסתכלת מהחלון על הנוף, הבניינים המתפוררים של תל אביב, אישה מבוגרת מפזרת אוכל על המדרכה לחתולי הרחוב המקיפים אותה.
אני מסתכלת מהחלון אבל הראש שלי נמצא במקום אחר לגמרי.
אני נמצאת במושב האחורי של רכב נוסע, הידיים שלי קשורות מאחורי הגב בחבל עבה, יש לי גאג בפה ושק על הראש, כך שאני לא יכולה לראות כלום. נחטפתי
.
זה היה אחרי יום עבודה עמוס כשחזרתי הביתה מאוחר יותר מבדרך כלל. הייתי כל כך עייפה והחלטתי לקצר דרך הסמטה הזאת, זאת שאף אחד לא מתקרב אליה אחרי שמחשיך...
אחרי חצי דקה של הליכה בסמטה, היה שקט כל כך שהדבר היחיד ששמעתי היו הנשימות המהירות שיצאו ממני, הרגשתי שאני לא לבד.. שמעתי מאחורי צליל של עלים יבשים נשברים על הקרקע, מתוך אינסטינקט הבטתי לאחור ולפני שהספקתי להבין מה קורה הייתי על הרצפה כשמעליי אדם עם מסיכת סקי שחורה.
הוא היה גבוה וכבד והרבה יותר חזק ממני, הרגשתי את הריאות שלי נמחצות ובקושי מצליחות להכניס אוויר מתחת למשקל שלו. הוא נשכב מעליי והחזיק חזק את שתי הידיים שלי עם היד הגדולה והמזיעה שלו. עם היד השנייה הוא התחיל לתפוס ולמשש את כל איזור החזה והבטן שלי בכוחניות, הוא הוציא קולות שנשמעו כמו נהימות והתנשפויות כמעט כמו טיגריס שעומד לקרוע לחתיכות את הקורבן שתפס אחרי מרדף.
בין הקולות האלה הוא לחש לי בקול נמוך אך רועד, "תהיי בשקט אם את רוצה לחיות". הייתי כל כך משותקת מפחד כך שגם אם רציתי לא הייתי מסוגלת להוציא שום צליל מלבד צלילים שקטים וחנוקים של ייבוב.
היד שלו החליקה לחלק התחתון של הבטן שלי, וכשהוא כמעט פתח את הכפתור של הג'ינס שלבשתי, הבחנתי באדם נוסף עומד מאחוריו ואומר לו "עוד לא. רק עוד כמה שעות והיא תהיה כולה שלך. עכשיו תכניס את הזונה לאוטו". האדם שהרגע היה מעליי קם והעמיד אותי במהירות על הרגליים. הוא אמר לי להחזיק לו את היד ולא לחשוב אפילו על לנסות לברוח. האדם השני הלך מאחורינו.
בסוף הסמטה חנה ג'יפ שחור.
הוא דחף אותי למושב האחורי ובזמן הזה האדם השני נכנס לאוטו והתיישב בצד של הנהג. הוא חגר אותי (כי בטיחות זה לפני הכל כמובן), קשר אותי עם חבל עבה, הכניס לי גאג לפה וכיסה את ראשי במעין שק שהריח כמו אדמה רטובה.
שמעתי אותו טורק את הדלת ומתיישב במושב הקדמי לצד הנהג. הרכב התחיל לנסוע. במשך כל הנסיעה ניסיתי להשתיק את קולות הבכי שיצאו מפי כמעט בלי שליטה. הגאג מכריח את השפתיים שלי להשאר מפושקות ואת הריר לנזול ולנזול, במורד הסנטר, הצוואר, החזה, הבטן, עד למכנס...
אני בוכה ומריירת בזמן ששני הגברים צוחקים ומדברים על הדברים שהם הולכים לעשות לי.
ואז הייתי צריכה לרדת בתחנה.