Littol Rainbow

למה שלא תתאפסו על מה שאתם רוצים ומחפשים קודם ורק אז תפנו לנשים ותנסו לפתח קשרים?

הרגשות שלנו זה לא משחק.

 

למה אני לא לסבית וזהו אוף

 

(לא מכלילה כמובן סתם משחררת קיטור😑)

תחושות של כאב מנחם, חיבוק מחוספס, מתח רפוי.

ראש שקט, שלווה, "היי".

החבלים מעגנים את הגוף שלי לקרקע אבל המוח מרחף לו איפשהוא בלימבו שבין חלום למציאות. 

 

דיברנו שבוע שבועיים, 

הבהרתי שאני מחפשת קשר רציני זוגי, עוד מהשיחה הראשונה. 

נפגשנו, אכלנו גלידה,

הכימיה לא הייתה בשמיים אבל גם לא היה נורא כל כך.

אמרתי לך שאני לא עושה דברים מיניים מהר מידי.

שאני מאלה שלוקחות דברים לאט יחסית. 

 

אמרת שזה בסדר, שאין בעיה.

 

המשכנו לדבר על כלום ושום דבר ופתאום אמרת שאתה לא ממש מחפש או רוצה זוגיות. 

 

"אז למה בכלל נפגשת איתי..? הרי אמרתי לך מההתחלה מה אני מחפשת."

 

"לא יודע... רציתי להכיר". 

🤦‍♀️

...

 

ישבנו באוטו, התנשקנו, כי למה לא? 

 

התחיל לעמוד לך, ואמרת לי לגעת בו. 

 

סירבתי כי כמו שאמרתי קודם, אני לא עושה דברים כאלה מהר כל כך. בטח שלא בפגישה ראשונה. 

 

התעלמת והמשכת לנשק אותי, סטרת לי, ניסית להוריד לי את החולצה. 

שוב אמרתי לא, שוב התעלמת. 

 

המכנס שלך כבר ממש לחץ עליו והתלוננת שזה כואב. 

הצעתי שפשוט נפסיק אם זה קשה לך. 

 

במקום להפסיק, שלפת אותו מהמכנס והתחלת לגעת בו. 

 

הסטתי מבט אל החלון והסתכלתי אל השמיים. 

 

חיכיתי שתסיים. 

 

אמרת לי למצוץ לך. וכשאמרתי "לא", שוב,

לקחת נשימה עמוקה והתרחקת. 

 

"מה קרה? אתה מבואס?"

 

ציפיתי שתגיד משהו אחר אבל הודית שכן, אתה מבואס וזה משהו ש"חדש" לך. שאתה "לא מקבל את מה שאתה רוצה". 

 

מאותו הרגע שהבנת שלא תקבל ממני מעבר לנשיקה, נהיית קר ושקט. 

 

"אני עייפה אולי תחזיר אותי הביתה?"

...

 

הנסיעה הביתה הייתה שקטה.

כל אחד שתק מהסיבות שלו. 

 

נתתי לו חיבוק אחרון ואמרתי "לילה טוב". 

ידעתי שאני לא הולכת לראות את הבנאדם שוב, 

ואת האמת... אני גם לא רוצה. 

...

 

היית כל כך בטוח שתצליח לשכנע אותי לעשות דברים מיניים איתך עד כדי כך שקבעת להפגש איתי, אחרי כל הפעמים שאמרתי לך שדברים כאלו לא יקרו בהתחלה. 

נתת לי להתארגן, לפנות זמן בשבילך. 

 

ניסית לשכנע אותי למצוץ לך והיית כל כך מופתע שסירבתי כי הרי "אף אחת מעולם לא סירבה לך".

אוי ליבי ליבי... 

...

אז... תודה על בזבוז הזמן שגם ככה בקושי יש לי. 

וכמובן תודה על הזין ששמת על הגבולות שלי והרצונות שלי, או יותר נכון, האי רצונות שלי. 

🤦‍♀️🤦‍♀️🤦‍♀️

 

(פריקה, לא בדס"מ)

...

 

איך משחררים מבן אדם ששחרר ממך כבר מזמן? 

 

איך משכנעים את הלב שהוא לא יחזור והמקום שהוא תופס בו סתם מונע ממני להמשיך הלאה?

 

איך משכנעים את המוח להפסיק להריץ אותו בכל שנייה של שקט? 

 

איך להפסיק לקוות שאולי במקרה הוא קורא את מה שאני כותבת פה ושאולי זה יגרום לו להתחרט?

 

איך לאבד תקווה?? 

 

איך לשכוח את הזכרונות שעוד לא קרו,

שלנו מזדקנים ביחד עם שני ילדים וכלב? 

 

 

6 וחצי שנים שהוא היה השמש והירח שלי. 

6 וחצי שנים שהייתי הכוכב הקטן שלו. 

 

ובשנייה אחת העולם שלי התנפץ. 

הדבר היחיד שנשאר זה חלומות שאני לא רוצה לחלום, וניסיונות להיזכר באיך החיבוק שלו מרגיש. 

החורף רק הגיע והספקתי כבר להיות חולה לפחות 3 פעמים... אני עומדת למות? 😪

 

 

(תמונת מצב עכשווית)

יש לי הרבה פנטזיות.

חלקן ריאליות וחלקן אני יודעת שלא יכולות לקרות במציאות..

 

אני חושבת שהפנטזיה הכי גדולה שלי היא להיות בתוך סוג של "משפחה" בדסמית.

הכוונה שיהיו לי מאמי ודאדי, ואני אהיה התינוקת הקטנה שלהם.

 

שהם יאהבו אותי ואחד את השנייה, אבל שתשומת הלב העיקרית תהיה עליי! (מה לעשות אני אוהבת צומייי).

שהם ידאגו לי ויטפלו בי, שיענישו בחומרה כשאני עושה משהו שאסור לי.

 

שיקנו לי מתנות כשאני מתנהגת יפה, ויתנו לי מלא מלא אהבה.

 

שמאמי תחליף לי חיתול בזמן שדאדי ידגדג אותי בבטן וינסה להצחיק אותי.

 

בא לי שהם יזמינו אורחים הביתה ובזמן שהם מדברים או עושים "דברים" של גדולים, אני אשחק על הרצפה ליד הרגליים שלהם והם ישנו את השיחה לכמה שאני ילדה טובה וחכמה.

 

אני רוצה שהם "יעבדו" עליי ויספרו לי שילדות טובות צריכות ללקק בין הרגליים של מאמי בזמן שדאדי מכניס את האיבר שלו לחור הקטן שלהן. 

שירגיעו שזה בסדר שזה כואב לי, ושזה רק מוכיח כמה אני גיבורה ואמיצה וילדה טובה. 

שרק הילדות הכי טובות ומיוחדות בעולם זוכות לעשות את זה עם המאמי והדאדי שלהן.

 

שדאדי יכנס בשקט לחדר שלי בזמן שאני ישנה, יוציא לי את המוצץ מהפה, ויחליף אותו בזין הגדול שלו.

שאתעורר לאט מההרגשה של הזין שלו מחליק לי בגרון, פנימה והחוצה, במהירות ועד שהוא יגמור לי עמוק בגרון.

אני אבלע כל טיפה ואז הוא יחזיר לי את המוצץ לפה ויגיד לי לחזור לישון ויתן לי נשיקה במצח.

הוא כמובן לא ישתמש במילה "זין", אלא יספר לי שזאת הסוכריה הגדולה והמיוחדת שמגיעה לי אחרי שהתנהגתי כל כך טוב, 

ושאם מלקקים ומוצצים אותה מספיק זמן, היא תוציא קרם לבן, סמיך וטעים במיוחד.

 

אני רוצה שדאדי יתן לי ספאנקים חזקים בישבן וכשאני אתחיל לבכות ולהתחנן שיפסיק כי זה כואב מידי,
מאמי תבוא ותלטף אותי ותלחש לי באוזן שעוד קצת זה נגמר.

ששניהם אחר כך יקלחו אותי ויחבשו את הפצעים, 

ילבישו אותי בפיג'מה, יברישו את שיערי הרטוב ונתכרבל ביחד במיטה עד שנירדם מול סרט חמוד של דיסני.

 

והכי אני רוצה, שבסוף הם יהיו גאים בי,

ושאני אהיה הילדה הכי הכי טובה 💗

 

 

 

אנשים נורמליים: לצאת למסיבה, לרקוד ולהשתכר. 

 

אני: שגבר רעול פנים ירדוף אחריי ביער עד שיתפוס אותי ויאנוס אותי באכזריות וביחד נרכב על סוס לבן אל עבר השקיעה.

מי אמר שהרומנטיקה מתה אה?

 

 

 

בת 27... 

אני לא מהאנשים שחוגגים יותר מידי.
במקסימום זה לצאת למסעדה עם המשפחה ועוגה חמודה בבית.

ימי הולדת בעיקר מזכירים לי כמה מהר החיים עוברים ואיזה מטרות עדיין לא הספקתי להגשים.

השנה ציפיתי ליום ההולדת קצת יותר מבפעמים קודמות...

 

דאדי ודום סיפרו שהם תיכננו לי סשן יום הולדת בבית של דאדי, והבטיחו שהוא הולך להיות מיוחד ושאני מאוד אוהב אותו.

לא ידעתי למה הם מתכוונים ב"מיוחד" או מה בדיוק הולך להיות בו, אבל כמו שאני מכירה אותם,
אם הם אומרים שהוא יהיה מיוחד, הם באמת באמת מתכוונים לזה ואין ספק שהשקיעו הרבה מחשבה.

 

נפגשנו יום לפני הסשן ודום אמר שיכול להיות שלא יוכל להגיע בגלל שיש לו כאבי גב מאוד חזקים, אבל ישתדל שכן להגיע.

אמרתי לו שלא נורא ומקסימום נדחה בכמה ימים.

הוא אמר שלא דוחים כלום ושאני מגיעה בכל מקרה.

צחקתי ונפרדתי מהם לשלום,

לא חשבתי שהוא היה רציני...

...

יום אחרי הוא שלח הודעה שלצערו הוא לא יגיע, ושוב, אמרתי שהכל בסדר ואפשר לדחות.

שניהם בטון שהרגיש מעט כועס אמרו לי שאין אפשרות לדחות, ואחרי כל ההשקעה שלהם, אני חייבת להגיע ובלי לשאול שאלות.

הסשן יתקיים ופשוט נדאג לצלם ולשלוח לדום תמונות וסרטונים ממנו.

בעיקר חשבתי לעצמי שזה קצת מוזר, שאם הם השקיעו כל כך הרבה זה יותר הגיוני שנדחה בשביל ששלושתינו נהנה מזה ביחד,

אבל הבנתי שההחלטה שלהם כבר חתומה וכנראה שיש סיבה טובה והגיונית ללמה הם מתעקשים לא לדחות.

דאדי אמרה שתאסוף אותי ב20:30.

התחלתי להתארגן תוך כדי שאני רואה את ההתכתבות של דום ודאדי בצ'אט הקבוצתי שלנו.

"אתן מאחרות בזמנים".
דום כתב ב20:30.

דאדי קצת איחרה וכתבה שארד ב20:50.

"אני פה למטה"
כתבתי ב20:53 כשראיתי שהיא עדיין לא הגיעה.

"כלבה טובה".
היא השיבה.

"איפה את?"
כתבתי.

"סבלנות".
השיבה.

 

עברו בערך עוד שתי דקות כשראיתי אוטו מוכר מאט ועוצר לידי.

אבל זה לא היה האוטו של דאדי, אלא של דום.

"את באה או מה?"
הוא הסתכל עליי עם חצי חיוך שלא ממש הצליח להסתיר.

"ידעתי!"
צעקתי תוך כדי שאני מתיישבת במושב ליד הנהג וחוגרת את עצמי.

נתתי לו נשיקה והתחלנו לנסוע.

בדרך שאלתי אותו מה הולך לקרות, כמובן בידיעה שאני לא הולכת להוציא ממנו טיפת מידע.

אחרי נסיעה של 25 דקות שאני ממשיכה לנסות ולסחוט אפילו רמז קטן, ללא הצלחה,
הגענו.

עלינו במדרגות והדלת נפתחה לאט.

ציפיתי לראות את דאדי אבל במקום זה ראיתי אותה,

ועוד קבוצה של אנשים.

 חלק אני מכירה יותר, וחלק פחות.

אורות צבעוניים מטיילים על הקירות, שתייה, חטיפים, ומוזיקה קצבית ברקע.

ידעתי שהולך להיות משהו מיוחד אבל לא חשבתי אפילו לשנייה שהם הולכים לארגן לי מסיבת הפתעה.

אנשים התחילו לאחל לי מזל טוב ולחבק אותי ואני עדיין מנסה להבין איפה אני ומה קורה פה...

אחרי שההלם קצת ירד התחלתי קצת יותר להיפתח ולדבר, להכיר פנים חדשות ולצחוק עם פנים מוכרות.

דום הציג אותי בפני אדם שהיה לי מוכר מהמסיבות שהלכנו אליהן,
וסיפר שהוא הולך לעשות לי סספנשן חבלים.

"באמתתת??"

הסתכלתי על שניהם עם חיוך ענק ומרוגש.

זה היה דבר שתמיד רציתי לחוות, ודאדי ודום ידעו את זה טוב מאוד.

דאדי ודום תמיד רצו שאספר להם על פנטזיות או דברים שאני רוצה לנסות ולחוות ותמיד תמיד עשו הכל בשביל להגשים לי אותם.

הודיתי להם ואחרי עוד כמה שיחות קצרות התחלנו.

לדאדי יש במבוק ענק תלוי מהתקרה, והקושר (נקרא לו קושר) ביקש שאשב מתחתיו , ועל המזרן הסגול.

הוא התחיל לקשור.

קודם את הידיים מאחורי הגב, ואז מסביב לחזה.

הוא אמר לי לעמוד והתחיל לקשור את הרגל שלי, העביר את החבל מעל הבמבוק והתחיל למשוך.

הרגשתי את הרגל מתרוממת ואיתה שאר הגוף שלי עד שגם הרגל השנייה התנתקה מהרצפה.

הרגשתי את החבלים לוחצים במיוחד באיזור הצלעות, אבל זאת הייתה הרגשה טובה.
הרגשה של חיבוק חזק עד כאב.
בנוסף הרגשתי שקצת קשה לי לנשום.

עצמתי עיניים והתרכזתי בתחושה המיוחדת.
ניסיתי לקחת נשימות עמוקות.

דום התקרב אליי והתכופף מולי.

הוא הביט בי בעיניים במבט דומיננטי וחודר שרק הכביד על הנשימה שלי עוד יותר, ושתק.

הבטתי לו בעיניים בחזרה, מנסה להילחם בדחף להסיט את המבט.

ככה במשך כמה דקות, אנחנו מביטים בעיניים אחד של השנייה, בזמן שאני מרחפת לי באוויר.

אני מרגישה איך הכוח שלי עובר ממני אליו ואת ההתמסרות שלי הולכת ומתעצמת.

בלי לשבור את קשר העין, הוא הניף יד וסטר לי בלחי בחוזקה.

לא זזתי והמשכתי להביט לו בעיניים.
ניסיתי להראות שאני חזקה, אבל שנינו יודעים שהוא יכול לגרום לי להתקפל בשנייה.

"איך יום ההולדת בינתיים?"
הוא שאל.

"מושלם... אני עדיין לא מאמינה שעשיתם את כל זה בשבילי"
עניתי עם חיוך.

הוא החזיר חיוך קטן והמשיך לתת סטירות עד שהרגשתי את הלחיים שלי שורפות.

פתאום הוא קם והביא מעין מכשיר חשמלי קטן.

המכשיר התחבר לכבלים דקים שהתחברו למדבקות מרובעות כאלה, שאותן הוא הדביק על החזה שלי.

הוא לחץ על כמה כפתורים והרגשתי את הזרם החשמלי גובר ומכאיב יותר ויותר עד שמתחיל להרגיש כמו דקירות ממש.

וכל מה שיכלתי לעשות באותם הרגעים היה להתחנן שיוריד את העוצמה, ולבכות שזה כואב מידי.

הוא המשיך לשחק עם העוצמות, צוחק ונהנה לראות איך הוא משפיע עליי עם כל לחיצת כפתור קטנה.

האנשים שישבו מסביב צפו וצחקו גם הם.

אני מנסה שלא לצחוק או לחייך בעצמי כי אני יודעת שהדבר היחיד שזה יעשה, זה רק לגרום לו להגביר עוד יותר את העוצמה.

הוא השאיר את הזרם על עוצמה נמוכה אך עדיין מורגשת, וקם.

הוא ודאדי לקחו נרות והתחילו לטפטף לכל אורך הגוף שלי. מהגב, לכפות הידיים הכפותות, אל הישבן, והרגליים.

לאחר שבדקו שעדיין יש לי תחושה בכפות הידיים שנרדמו מעט, הניחו בהן את הנרות ואמרו לי להחזיק, בזמן שהשתמשו בנרות אחרים.

עם כל טיפה שנחתה עליי, נחתה עליי גם תחושה של עונג שלא רציתי שיגמר, אבל אחרי כמה דקות כבר לא הרגשתי את הידיים ולצערי הייתי צריכה לבקש שישחררו אותי.

בזמן שישבתי על הרצפה והקושר פרם את קשריו האחרונים, דאדי הגיעה והתיישבה מולי עם חתיכת טישו בידה, הזיזה את השיער שנדבק למצחי אל מאחורי האוזן, והתחילה לנגב בעדינות את טיפות הזיעה שנזלו מפניי.

הבטתי בעיניה והיא החזירה לי מבט אוהב וגאה.

כשסיימה לנגב את פניי, הנחתי את ראשי על הכתף שלה וחיבקתי אותה.
נמסתי אל חום גופה בזמן שהתחילה לנקות אותי ולקלף את חתיכות השעווה שהתקשו על גבי.

דקות ארוכות היינו ככה, על המזרן הסגול, בזמן שמוזיקה ואנשים צוחקים ברקע אבל אני התרכזתי רק בה, ובמגע שלה.

אחרי שהיא סיימה לנקות אותי והרגשתי שאני מסוגלת לקום, דום שישב על הספה, קרא לי לבוא אליו עם שריקה וטפיחה על ברכיו.

זחלתי לכיוונו והתיישבתי בין ברכיו.
הוא התחיל ללטף את שיערי בזמן שכולנו צפינו בקושר מתחיל לקשור מישהי נוספת שרצתה גם היא להתלות.

הסתכלתי על שאר החלל, על כל האנשים שצוחקים ומחייכים ושהגיעו רק בגלל היום הולדת שלי.
בגלל שדום ודאדי רצו לשמח אותי וארגנו את כל זה בשבילי.

בשבילי....

המחשבה שאני כל כך חשובה להם שהם באמת חשבו ועבדו על כל זה במשך חודש שלם,
וידאו שהכל יהיה מושלם, עד הפרטים הכי קטנים...

וגם במסיבה עצמה רק ראיתי אותם הולכים וחוזרים ודואגים שהכל הולך כמו שצריך. כמו שהם תכננו.

התחושה הזאת שאני חשובה, שאני אהובה, שאני משמעותית עד כדי כך בשבילם,
מילאה אותי באושר.

דום קם כנראה להביא משהו מהמטבח ואני בינתיים קמתי למזוג לי כוס שתייה.

פתאום ראיתי את דאדי עומדת ומתחילה לצלם עם הפלאפון שלה, לכיוון המטבח.

לא הבנתי למה או מה קורה אבל אז ראיתי את דום יוצא מהמטבח והבנתי.

הוא צעד לאט לכיווני מחזיק עוגה ענקית עם נרות דולקים עליה, והניח אותה על השולחן.

כולם מוחאים כפיים ומתפלאים מיופי העוגה וכמה שהיא נראית מרשימה ואני פשוט קפאתי במקום עם שתי ידיים מכסות את פי הפתוח.

לא האמנתי שהם באמת עשו את כל המסיבה הזאת בשבילי, ועכשיו עם העוגה הזאת בכלל הרגשתי שאני בחלום שאני אמורה להתעורר ממנו בכל רגע.

העוגה הייתה עגולה וגבוהה מאוד, מכוסה בקרם ורוד-בייבי, בגוון הכי מושלם שיכול להיות, עם פנינים ועיטורים, בצד היו אותיות מנצנצות שאמרו "ברבי" ו-"27", ומעל העוגה פסל מבצק סוכר, בגודל אמיתי של גאג אדום בצורת עצם של כלב.

אני לא צוחקת כשאני אומרת שזאת כנראה העוגה הכי יפה שראיתי בחיי.

דום הושיט לעברי סכין גדולה ואמר לי לחתוך אותה.
ביקשתי שהוא יחתוך בשבילי כי עדיין הרגשתי קפואה ומוצפת ושאני עומדת לפרוץ בבכי בכל רגע.

הוא הציע שנחתוך אותה ביחד.

אחזתי בידו שאחזה בסכין והתחלנו לחתוך.

הוצאנו את החתיכה ולפתע נשפכו מבטן העוגה המון סוכריות שוקולד צבעוניות.

אכלנו מהעוגה שהייתה לא פחות טעימה משהייתה יפה והמשכנו בחגיגה.

דאדי הייתה השלישית והאחרונה שנקשרה באוויר אך הייתה צריכה להשתחרר מהר כי כאבה לה היד ואיבדה בה תחושה. 

ככל שהזמן עבר יותר אנשים התחילו לעזוב עד שנשארו אני, דום, דאדי ועוד 3 או 4 אנשים.

דום הזכיר שלא סיימנו ואמר לי לעמוד מול הקיר.

הוא הניח את כמה תיקים גדולים על הרצפה והתחיל להוציא כלים שונים.

הוא ודאדי התחילו להצליף בי בלי רחמים ובלי חימום, אך ככל שקיבלתי יותר, הישבן שלי התרגל והרגיש מוכן לקבל יותר.

הם מחליפים בין כלים שונים, צוחקים ולועגים לכל יללת כאב שיוצאת ממני.

דום נותן מכה חזקה מאוד ואני נופלת לרצפה, הוא מצמיד את ראשי לרגלו ומלטף את שיערי עד שאני נרגעת ומוכנה להמשיך.

המכות שלו מאוד חזקות, הוא לא מהמרחמים.
להפך, בכי וצרחות רק יגרמו לו לרצות להכות ולהצליף חזק יותר.
ובגלל זה לעיתים קרובות אני פשוט חייבת לעצור, לפעמים אפילו בורחת מהעמדה עד שאוזרת מספיק כוחות מנטליים לחזור ולהמשיך.

אני עומדת עם הישבן מובלט, מזיעה, רועדת בלי שליטה, עם דמעות בעיניים ושבילים של דם שנוזלים במורד הישבן והרגליים שלי.

הוא נתן עוד מכה ובפעם האחרונה נפלתי לרצפה. הוא ידע שהגעתי לקצה.
הוא ידע שהגיע הזמן לעצור.

הוא פרס מגבת על כיסא ליד הכיסא שדאדי ישבה בו, והתיישבתי.

לשבת היה כואב ושורף אבל הכאב לאט לאט נחלש כשדאדי החלה ללטף את שיערי ואת פניי.

שוב שמתי את ראשי על כתפה ונתתי למגע שלה להרגיע אותי.

דום הגיע והתחיל ללטף אותי גם הוא.

הרגשתי כל כך עטופה, מוגנת, שמחה...

אחרי שנרגעתי וחזרתי למציאות,
שמעתי את דום שואל את דאדי

"מה את אומרת? שנעשה קצת מחטים?"

באותו שלב הייתי קצת מותשת אבל בספייס כל כך עמוק שרציתי לעשות כל מה שיגידו.

התיישבתי מולו על הרצפה והוא משך את צווארון החולצה שלי כלפי מטה וחשף את כל החזה שלי.

הוא התחיל לדקור ולהכניס מחטים אחת אחר השנייה, ואותן קישט עם נוצות סגולות ויפות וחרוזים עם אותיות.

באותו הזמן דאדי התיישבה מול הנשלטת (השנייה) שלה, שנשארה איתנו והתחילה לדקור אותה גם.

כשסיימנו הם הוציאו לשתינו את המחטים ונחנו מעט.

הרגשנו כולנו מותשים ושהגיע הזמן לסיים את הלילה.

נתתי לדאדי נשיקה ונפרדתי מכולם לשלום ונסעתי עם דום שהחזיר אותי הביתה.

אמרתי לו שאני באמת חושבת שזה היה היום הולדת הכי כיף בחיים שלי.

שאני לא רגילה שעושים לי מסיבות ושמשקיעים כל כך הרבה בשבילי.

...

אני באמת מתכוונת לזה... זה היה היום הולדת הכי כיף ומושלם שיכולתי לבקש, ואין לי מילים לתאר כמה ריגשתם אותי, דום ודאדי.
תודה על כל מה שעשיתם ושאתם עושים בשבילי, אוהבת אתכם, הכלבה שלכם ❤️

 

דאדי ודום ביקשו ממנה לקשור אותי.

זאת הייתה אחת הפעמים היחידות שבאמת נקשרתי בצורה מושקעת וטובה. 

"רק בבקשה תשאירי את האיזור הזה חשוף בלי חבלים". 

דום ביקש. 

היא הנהנה והתחילה לקשור.

 

השיער שלי עדיין רטוב ומבולגן והאיפור מרוח, מאז שדום דחף את ראשי מתחת למים בבריכה ולא נתן לי לעלות ולנשום, עד שכבר התחלתי לתת לו אגרופים ברגל מרוב חוסר אונים. 

 

היא המשיכה ללפף את החבל סביב לזרועותיי, מעבירה אותו מתחת לחזה שלי, מאחורי הראש ובין השפתיים התחתונות. 

היא יצרה מעין רתמה שבכל פעם שמשכו בה, החבל לחץ על הדגדגן וגם לי לצעוק. 

דום מאוד אהב את הרעיון...

 

כשסיימה לקשור אותי, קראה להם והם הודו לה.

 

דאדי ישבה מאחוריי, ושתינו מכינות

היא את המחטים, ואני את עצמי נפשית...

 

היא ריססה מעט אלכוהול לחיטוי על אותו האיזור בגב שלי שדום ביקש שישאר חשוף. 

 

לקחתי נשימה עמוקה ואיתה את הכאב הפתאומי מהדקירה של המחט הראשונה.

 

להיות קשורה ככה ולקבל מחטים באותו הזמן, גרם לי לשקוע בספייס כל כך עמוק עד שהרגשתי שאני לא שם.

הרגשתי שאני חולמת או מרחפת, או פשוט מסוממת. 

 

דאדי שזרה כבר יותר מ20 מחטים בעורי,

ואחרי כל מחט, דאגה להעביר את האצבע על כל אחת מהן, בדומה לאיך שפורטים על מיתרים. 

בכל פעם שהיא עשתה את זה, עברה בי צמרמורת בכל הגוף.

 

"יפה מאוד. עכשיו תנוחי בזמן שאני מחורר את דאדי". 

דום אמר לאחר שדאדי סיימה איתי. 

 

ביקשתי ממנו להוריד ממני את החבלים כשהבחנתי שהזרת מתחילה מעט להרדם, ואחר כך התיישבתי לצד דאדי. 

 

ליטפתי אותה בזמן שקיבלה את המחטים מדום, עד שסיים. 

 

הוא אמר לנו לעמוד מול הקיר אחת ליד השנייה, וצילם כמה תמונות. 

 

הוא הסיר את כל המחטים משתינו והרגשתי את הדם נוזל במורד הגב שלי. 

 

גם הגב של דאדי נראה יפייפה עם המון נהרות אדומים ודקים. 

 

שתינו מדממות ומחייכות,

שתינו חרמניות אך צריכות לחכות...

 

למתי שדום יחליט להשתמש בנו סוף סוף.