צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב סינון

Littol Rainbow

לא יודעת מה יהיה פה, בטח מימס או סתם דברים שכתבתי כשהייתי חרמנית
לפני 5 חודשים. יום שבת, 23 באוגוסט 2025 בשעה 15:08

"תהיי מוכנה ב21:00, בלי איחורים".

למרבה ההפתעה הפעם לא איחרתי.
כנראה בגלל שכל היום רק חיכיתי שיגיע הזמן..

דאדי באה לאסוף אותי ונסענו אליה.

בדרך דיברנו על העונש שמחכה לי הערב...
15 מחטים.

אף פעם לא עשיתי סשן מחטים וזה תמיד היה דבר שהגדרתי כגבול,

אבל דום אמר שהוא רוצה לעשות לי והבטיח שזה לא כואב יותר מההצלפות המאוד אכזריות שאני מקבלת ממנו.

הרגשתי שעם כמה שאני מפחדת, אני מוכנה לנסות.

באופן כללי אני תמיד בעד לנסות הכל, לפחות פעם אחת.

לדעתי רק ככה אפשר לדעת אם זה באמת גבול, או רק חשש,
והוכחתי את זה לעצמי לא פעם ולא פעמיים כש"שברתי" גבולות לקינקים שגיליתי שאני בעצם כן אוהבת.

 

כשנכנסנו דום כבר חיכה לנו על הספה.

הבטתי הצידה וראיתי בפינה שמיכה פרוסה על הרצפה.

"לכי לפינה ותחכי לנו שם, עם הפנים לקיר".
דום אמר וישר ירדתי על ארבע והלכתי למקום שלי.

שמעתי אותם מדברים במטבח, ואז דאדי באה והניחה קערה עם מים על הרצפה לידי.

"שתי".
דום אמר והתכופפתי, ראש למטה, ישבן באוויר, והתחלתי ללגום מהמים עם הלשון.

"כלבה טובה" הוא אמר ודאדי נתנה לי כמה ליטופים בראש.

תוך כדי שהרגשתי איך הליטופים שלה שואבים אותי ישר לתוך הספייס, היא עצרה, אספה את השיער שלי והרימה אותו, ואז הניחה על הצוואר שלי קולר עבה וסגול, עם המילה PUPPY עליו באותיות כסופות.

היא סגרה אותו והמשיכה ללטף.

לאט לאט הרגשתי איך אני מאבדת את היכולת (או הרצון) לדבר וכל מה שרציתי היה לרצות אותם ולקבל עוד ועוד ליטופים.

הם התיישבו על הספה בסלון בזמן שחיכיתי שיקראו לי.
הם דיברו קצת ואז דום קרא לי לבוא.

הלכתי על הברכיים עד שהייתי ממוקמת מול רגליהם.

דום טפח פעמיים על הברך שלו, סימן לי להניח עליה את הראש.

הנחתי והוא התחיל ללטף.

מידי פעם נותן לי חטיף (קליק) כפרס על זה שאני מתנהגת יפה.

אבל גם אני וגם הם יודעים שזה לא יכול להמשך הרבה זמן... כי גם ככלבה, אני בראטית.

 

הוא אמר לי לחזור למקום וסירבתי.
לא השתמשתי במילים אבל הוצאתי יללה קטנה והסתכלתי עליו עם עיניים מתחננות.

רק רציתי להישאר קרובה אליהם...

לא עברו יותר מכמה שניות והוא נתן לי סטירה חזקה ללחי.

"כלבה רעה! למקום. עכשיו".

יצאה ממני גניחה קטנה ורציתי לקבל עוד, אבל מצד שני פחדתי להמשיך לבחון אותו.

אני יודעת שהוא לא רחמן ולא סלחן.

והתחצפויות לא עוברות אצלו בקלות...

חזרתי למקום והמשכתי להביט בהם מהפינה הרחוקה, מקווה שהפרצופים המסכנים שאני נותנת להם יגרמו להם לקרוא לי שוב.

וזה כנראה עבד, כי דום שוב קרא לי, והפעם הניח חטיף על הברך של דאדי.

לקחתי את החטיף בעזרת הלשון שלי שקצת הרטיבה לה את הברך שלה, וקשקשתי בזנב בשמחה.

אחרי שהם סיימו לקשקש על דברים שבקושי הקשבתי להם, כי הייתי בעיקר מרוכזת בליטופים שקיבלתי בלי הפסקה,

יצאתי לאט מהספייס וידעתי שהשלב הבא של הערב מגיע,
כשדום התחיל להעביר את הליטופים מהראש שלי, אל הגב שלי,
ואז התחיל לשרוט אותו חזק עם הציפורניים.

"את מוכנה?"
הוא שאל, ועניתי שאני מפחדת, אבל כן, אני מוכנה.

הוא אמר לי לשבת על הרצפה עם הגב אליו.

ביקשתי מדאדי שתבוא לתת לי יד.

שמתי לב שהמגע העדין שלה תמיד מצליח להרגיע אותי מהר, ולכאב להיות יותר נסבל.

דום התיז קצת אלכוהול על החלק העליון בגב שלי,
והכין את המחטים.

לקחתי נשימה עמוקה ולחצתי חזק את היד של דאדי.

עצמתי עיניים והרגשתי את המחט הראשונה נוגעת בעור שלי.

"מחט ראשונה בפנים".
דום אמר.

"זהו???" הסתכלתי על שניהם בפרצוף מופתע והתחלנו לצחוק.

ציפיתי להרבה יותר גרוע אבל נזכרתי שדום אמר שזה הרבה פחות כואב מהרבה דברים שכבר חוויתי, והוא באמת צדק.

דום תמיד צודק..

מחט שנייה בפנים.
מחט שלישית בפנים.
רביעית.
חמישית.
שישית.

בכל פעם שהגיע תורה של המחט הבאה, המשכתי ללחוץ חזק את היד של דאדי בזמן שהיא המשיכה ללטף ולהרגיע אותי.

חלקן כאבו יותר וחלקן כאבו פחות, אבל זה תמיד היה נסבל.

 באיזשהוא מקום,  אפילו אהבתי את ההרגשה של הכאב הפתאומי וגם את ההרגשה שדום פועל בזהירות ובעדינות עם הגוף שלי. 

עם כל מחט שחדרה, הרגשתי את עצמי מתמסרת יותר ויותר, רוצה להיות שלהם, לתת להם להשתמש בי איך שרק ירצו.

 

בסוף הגענו ל18 מחטים בסך הכל (קיבלתי 3 בונוס על זה שלא ספרתי כמו שצריך).

הרגשתי קצת מסוחררת אבל בעיקר שמחה, ומאוד גאה בעצמי שהצלחתי להתגבר על הפחד ממחטים וגאה בדאדי ודום שידעו איך לגעת ולהרגיע.


אחרי שדום הוציא את כל המחטים הוא עדיין לא הרגיש ש"סבלתי" מספיק ואמר לי ללכת ולעמוד מול הקיר,זה שתלויים עליו אזיקים.


שניהם התקרבו אליי, וקשרו את הידיים שלי.
שלב האימפקט התחיל, וכמו שציפיתי, הוא לא התחיל בעדינות.

דום שלח יד ונתן לי ספאנק חזק כל כך שעפתי קצת קדימה ונתקעתי בקיר.

הוא המשיך לתת מכות עם הידיים ואז עבר לכלים שונים.

הרגשתי שאני רוצה לבכות מרוב כאב עד שפתאום הרגשתי את הידיים של דאדי מלטפות אותי איפה שכואב, ומרגיעות את האיזור.

היא ניצמדה אליי מאחורה והתחילה לשחק עם החזה שלי, ללטף, ללחוץ ולצבוט את הפטמות.

פתאום שמעתי רעש חזק של הצלפה, את דאדי צועקת והרגשתי את הגוף שלה דוחף את הגוף שלי מעט קדימה.

דום התחיל להצליף בדאדי בזמן שהייתה צמודה אליי.

בכל פעם אני והיא זזות ביחד קדימה מהעוצמה, ולפי הקצב של ההצלפות של דום.

בכל פעם הרגשתי איך היא סוחטת את החזה שלי יותר ויותר חזק, בשביל להקל קצת על הכאב שלה.

היא התרחקה ושניהם התחילו להצליף בי ביחד. דאדי על צד שמאל ודום על צד ימין.

הם לא ריחמו ולא עצרו גם לא לשנייה, למרות הבכי והצעקות שלי, שבתקווה לא העירו את השכנים...

אחרי אולי 40 דקות של כאב, הרגשתי שהידיים שלי כמעט יוצאות מהמקום מרוב שהחזקתי אותן כל כך חזק כל הזמן הזה. הגוף שלי רעד בלי שליטה, והנשימה לא הצליחה להסתדר.


דאדי ודום כנראה הרגישו שסבלתי מספיק ועכשיו מגיע לי פרס.

"אנחנו הולכים לעשות לך DP (חדירה כפולה). את מוכנה?"

"אבל זה לא יכאב?"

"אם יכאב לך מידי, נעצור.
עכשיו, לכי ותחכי לנו על המיטה עם החורים שלך פתוחים ומוכנים".

הלכתי כשאני עוד קצת רועדת, הצמדתי את הראש לסדין, הרמתי את הישבן גבוה באוויר וחיכיתי.

שמעתי אותם הולכים ממקום למקום, וכשהצצתי מהזווית של העין ראיתי את דאדי שמה על עצמה סטראפ און ומתחילה לשמן אותו עם חומר סיכה.

היא עלתה על המיטה מאחוריי והצמידה את הקצה של הזין הגדול מסיליקון לפתח הכוס שלי.

לאט לאט היא החדירה את הקצה, ובבת אחת הכניסה את כולו עד הסוף.

היא התחילה לזיין אותי חזק ומהר, מידי פעם יוצאת לאט ונכנסת מהר בבת אחת.

הרגשתי שאני עומדת לגמור כל כך מהר, למרות שדום עדיין לא נכנס בכלל לחדר.

התאפקתי עד שדום הגיע.

דאדי נשכבה על הגב ואמרה לי לרכב עליה.

דום התמקם מאחוריי וחדר לחור התחת שלי תוך כדי שאני רוכבת על דאדי.

שניהם מזיינים אותי מהר וחזק, ואני מרגישה שאני כבר לא יכולה להתאפק.

"אפשר לגמור בבקשה בבקשה בבקשההה?"
אני מתחננת.


"המממ... מה את אומרת? מגיע לה?"
דום שואל את דאדי.

היא עונה שכן ודום מאשר.

"היית ילדה טובה היום... תגמרי".


בשנייה שהוא אמר את זה גמרתי, ולמרות זאת הם המשיכו לזיין אותי, לא עצרו ולא האטו עד שהרגשתי שאני עומדת לגמור שוב.

שוב ביקשתי ושוב הם הסכימו וגמרתי בפעם השנייה ברצף.

הם יצאו ממני ודום אמר לי לרדת לדאדי.

היא הורידה את הסטראפ און וישר צללתי בין הרגליים שלה.

התחלתי ללקק ולמצוץ את הדגדגן, להכניס לשון לפתח החור שלה ולטעום את כל המיצים הטעימים שלה.

הרגשתי אותה רועדת ומזיזה תוך כדי את האגן שלה, רוכבת על הלשון שלי.

דום הצטרף והחדיר לה אצבעות בזמן שהמשכתי ללקק, עד שהיא כבר לא יכלה להמשיך וגמרה.

דום נשכב על הגב ובלי לחכות שנייה, אני ודאדי התמקמנו והתחלנו לרדת לו ביחד.

דאדי מצצה את הזין בזמן שאני ליקקתי את הביצים.

אחר כך מצצנו לו ביחד, כל אחת בתור שלה.

בסוף ליקקנו ביחד, הלשונות שלנו נוגעות אחת בשנייה כשהזין שלו באמצע.
מתנשקות ומחליפות נוזלים שמתערבבים גם עם טיפות האהבה שיוצאות מדום.

דום קם והתחיל לזיין את דאדי, תוך כדי שאני ממשיכה להתנשק איתה וללטף את החזה שלה.

דום אמר שהוא עומד לגמור וישר התמקמתי עם הראש קרוב לזין שעדיין מזיין את דאדי, ועם לשון בחוץ,
מחכה להרגיש את הזרע החם והטעים של דום בפה שלי.

הוא יצא ממנה והכניס את הזין שלו ישר לפה שלי, וגמר בפנים.


נשכבנו על המיטה, מכורבלים שלושתנו.

אני בין שניהם, באמצע,

מלטפת את הגב של דאדי עם יד אחת, ואת הרגל של דום עם היד השנייה, בזמן שדאדי נותנת לי נשיקות במצח ודאדי אומר שהייתי ילדה טובה ושהם גאים בי.


אני כל כך שמחה להיות שלהם ❤️

 

 

לפני 6 חודשים. יום שלישי, 15 ביולי 2025 בשעה 13:59

מיציתי לגמרי להיות רווקה. 

זה לא כיף בכלל.

 

אני כל כך מתגעגעת ללהרגיש שאני משתגעת מרוב אהבה.

ללחשוב על אותו אדם מהרגע שאני קמה בבוקר עד הרגע שאני הולכת לישון בלילה. 

ללהרגיש פרפרים בכל פעם שהשם שלו קופץ כשהוא שולח לי הודעה.

ללחכות כל היום בהתרגשות לראות אותו, ואז כשאנחנו ביחד לא להיות מסוגלת להוריד את הידיים ממנו.

ללשבת על הברכיים שלו ולשקוע בריח שלו ובחום שלו.

ללהרגיש את הנשיקות שהוא נותן לי כל כמה שניות בראש למרות שהוא בטוח שאני כבר ישנה. 

ללבשל ביחד תוך כדי שאנחנו צוחקים ורוקדים, מתחבקים ומתנשקים, ואז יושבים לאכול וגאים בעצמנו כל כך על כמה שיצא לנו טעים.

ללמצוא את עצמי בוהה בו במקום בסרט שאנחנו רואים. 

ללהרגיש בטוחה שמצאתי את האחד שלי, החצי השני שלי, שאיתו אני הולכת להיות לנצח.

שהוא לא יעזוב אותי אף פעם. 

 

 

מתי זה יחזור? 

ואם בכלל? 

 

 

 

לפני 7 חודשים. יום חמישי, 26 ביוני 2025 בשעה 15:22

בערך חצי שנה עברה מאז הסשן האחרון שלי.

זה היה באירוע בדסמ, איתו, אחרי שנפרדנו.

כן כן, אחרי.

כבר קנינו כרטיסים לפני הפרידה והחלטנו שחבל לא ללכת ושבעצם.. למה לא?

אז הלכנו ביחד למרות שלא היינו "ביחד". 

 

במשך כל האירוע הייתי צמודה אליו ולא יכולתי לשחרר כי ידעתי שזאת הפעם האחרונה... היה כיף, דיברנו עם אנשים, הקשבנו להרצאות מעניינות, ולקראת הסוף רוב האנשים הלכו ונשארו רק אלה שרצו לעשות סשנים. אנחנו נשארנו. 

 

החלטנו לעשות סשן בפעם האחרונה.

 

נשענתי על מעין ספסל מרופד עם הישבן בולט החוצה וחיכיתי בהתרגשות וציפייה.

הייתי מוכנה להתמסר כל כולי לחוויה. אליו, בפעם האחרונה. 

 

עצמתי עיניים והקשבתי לאיך שהוא מוציא את הכלים שלו מהתיק ומסדר אותם על השולחן לידו. 

 

הוא מתחיל עם ספאנקים קטנים עם הידיים,

הכלי האהוב עליי כמובן. 

ספאנקים קטנים וחלשים, לחמם את האיזור, 

ואז מגביר את העוצמה ליותר ויותר חזק.

מידי פעם עוצר לתת ליטוף ולהרגיע את האיזור. 

 

הוא נצמד אליי מאחור עם כל הגוף שלו, הזין שלו מתחכך בישבן שלי דרך המכנס ובא לי פשוט שיזיין אותי כאן ועכשיו.

 

הוא מתקרב לאוזן שלי ולוחש "את בסדר?"

 

אני מהנהנת, לא מסוגלת לדבר מרוב חרמנות, והוא ממשיך.

 

"אם בכל שלב יהיה רגע שתרצי לעצור, תרימי את הרגל למעלה, כמו שלימדתי אותך".

 

"ממהמ" אני מהנהנת שוב. 

 

הוא בוחר את אחד הכלים שעל השולחן ומתחיל להצליף בי. חזק.

אני נבהלת מהכאב הפתאומי וצורחת. 

זה לא גורם לו להפסיק, להפך. 

הוא ממשיך להצליף , יותר חזק ויותר חזק. 

בישבן בעיקר ומידי פעם עובר לחלק האחורי של הירכיים. 

 

כל כמה דקות הוא עוצר וממשיך עם כלי אחר שבחר,

אני חושבת שהוא באמת השתמש בכל אחד מהם (ולא היו מעט).

 

אני עוצמת עיניים ומתרכזת ברעשי ההצלפות שמגיעים מכל הכיוונים ביחד עם גניחות וצעקות מהמסתשנים האחרים. 

זה מדהים כמה אנשים וכמה רעש יש מסביב, אבל באותו הזמן יש גם שקט. 

שקט בראש. 

שקט בנפש.

 

לא בא לי שזה יגמר.

 

אחרי 40 דקות בערך כבר רעדתי בכל הגוף בלי שליטה, בקושי יכולתי להמשיך להשען על הספסל, הידיים שלי כאבו, הברכיים שלי שרפו, ולמרבה האירוניה הישבן דווקא כאב פחות.

הוא בעיקר הרגיש ממש חם. בוער, אפשר להגיד. 

 

מתחילת הסשן הוא כל הזמן וידא שאני בסדר, שאני מוכנה להמשיך, נתן ליטופים בין הצלפות, אמר מילים שקצת המיסו לי את הלב.  

 

הוא שוב שאל אם אני מוכנה להמשיך ולמרות שבקושי הצלחתי להחזיק את עצמי, עניתי בקול חלש

 

"כן דאדי". 

 

אפילו לא חשבתי על זה שקראתי לו ככה למרות ששנינו יודעים שהוא כבר לא הדאדי שלי יותר...

זה טיפה צבט,

אבל באותם רגעים הייתי כולי שוב שלו, בגוף ובנפש. 

 

אחרי אולי עוד 20 דקות הוא ידע שאני כבר לא מסוגלת להמשיך ועצר את הסשן. הוא ליטף את הישבן האדום-סגול-שחור שלי בפעם האחרונה וקרא לי לרדת ולשבת ליד הרגליים שלו,

ופשוט התמוטטתי.

 

אני יושבת על הרצפה ומחבקת חזק את הברך שלו, ובוכה.

הוא מלטף את שיערי וזה רק גורם לי להתפרק עוד יותר.

 

הרגשתי שטיפת הכוח האחרונה שהייתה בי, סוף סוף נגמרה. 

במקומה הגיע גל ענק שבשנייה אחת הציף כל חלק בי.

הדמעות פרצו החוצה וקולות הבכי יצאו ממני בלי שליטה. לא משנה כמה ניסיתי לעצור אותם.

 

בכיתי כמו שלא בכיתי המון המון זמן.

בכיתי כמו שבוכים כשמאבדים משהו יקר. 

 

כל הרגשות פשוט גלשו ממני כמו מסכר שנשבר,

כל מה שאפילו לא ידעתי שאני מחזיקה בפנים, פשוט פרץ החוצה. 

 

אני מבינה שלפחות כמה אנשים שמו לב כשאני שומעת אותם מתקרבים ושואלים אם הכל בסדר. אני אפילו שומעת אחד מהם אומר שילך להביא לי מים. 

אני קצת מובכת אבל לא מצליחה להפסיק...

 

אני עוצמת את העיניים וממשיכה לחבק את הברך שלו הכי חזק שאני יכולה.

 

יכול להיות שהליטל ספייס קצת זלג לי לסאב ספייס כי הרגשתי כל כך קטנה ומוגנת. כל כך יקרה. 

 

הוא לקח את המעיל שלו שהיה תלוי על הכיסא וכיסה אותי ואותו ביחד. מתחת למעיל עוטף אותי עם כל הגוף שלו, ודואג שלא יהיה אף חלק קטן שלא יהיה מכוסה. 

 

הבכי לאט לאט הפסיק, 

הנשימה לאט לאט הסתדרה,

ופתאום הרגשתי שמחה. 

הרגשתי מאושרת.

הרגשתי ב"היי".

 

זה אולי מוזר אבל מוח האדם זה דבר מוזר.

מוזר, מסובך, ולא תמיד מובן. 

ויכול להיות שהלב אפילו עוד יותר. 

 

מה שכן מובן הוא שאני לא מתחרטת על דבר, 

כל דבר שהיה צריך לקרות קרה.

וגם אם עכשיו אני לבד, 

זה לא יהיה לנצח

והדאדי שלי שאהיה שלו לתמיד,

עוד יגיע.

 

 

 

לפני 8 חודשים. יום שני, 5 במאי 2025 בשעה 8:04

קבלו אוסף של מימס שגרמו לי לגחך 

 

✨️🎀✨️🎀✨️🎀✨️🎀✨️🎀✨️🎀✨️🎀✨️

 

 

✨️🎀✨️🎀✨️🎀✨️🎀✨️🎀✨️🎀✨️🎀✨️

 

 

✨️🎀✨️🎀✨️🎀✨️🎀✨️🎀✨️🎀✨️🎀✨️

 

 

✨️🎀✨️🎀✨️🎀✨️🎀✨️🎀✨️🎀✨️🎀✨️

 

 

✨️🎀✨️🎀✨️🎀✨️🎀✨️🎀✨️🎀✨️🎀✨️

 

 

✨️🎀✨️🎀✨️🎀✨️🎀✨️🎀✨️🎀✨️🎀✨️

 

 

✨️🎀✨️🎀✨️🎀✨️🎀✨️🎀✨️🎀✨️🎀✨️

 

 

✨️🎀✨️🎀✨️🎀✨️🎀✨️🎀✨️🎀✨️🎀✨️

 

 

✨️🎀✨️🎀✨️🎀✨️🎀✨️🎀✨️🎀✨️🎀✨️

 

 

✨️🎀✨️🎀✨️🎀✨️🎀✨️🎀✨️🎀✨️🎀✨️

 

 

✨️🎀✨️🎀✨️🎀✨️🎀✨️🎀✨️🎀✨️🎀✨️

 

 

✨️🎀✨️🎀✨️🎀✨️🎀✨️🎀✨️🎀✨️🎀✨️

 

 

✨️🎀✨️🎀✨️🎀✨️🎀✨️🎀✨️🎀✨️🎀✨️

 

 

✨️🎀✨️🎀✨️🎀✨️🎀✨️🎀✨️🎀✨️🎀✨️

 

 

✨️🎀✨️🎀✨️🎀✨️🎀✨️🎀✨️🎀✨️🎀✨️

 

זהו, נתראה במנוי הבא ביוששש

לפני שנה. יום שבת, 18 בינואר 2025 בשעה 14:23

אני חושבת שהכי חשוב בחיים זה שיהיה איזון. 

 

שפעם אחת יתייחסו אליי כמו לנסיכה,

שיתנו לי חיבוקים חזקים, וילטפו לי את הלחי.

שישימו לי סיכות חמודות בשיער, ויתנו לי יד בכל פעם שעוברים את הכביש.

שיפתחו לי את הדלת, ויביאו לי פרחים כל סופ"ש.

שינשקו כל חלק בגופי, שילקקו וימצצו עד שיופיעו סימני אהבה אדומים וסגולים.

שיסתכלו עליי בהערצה בזמן שאני צובעת בחוברת הצביעה, מוצץ בפי,

ויחשבו לעצמם "איך זכיתי בך". 

 

ובפעם אחרת יתייחסו אליי כמו לזונה מלוכלכת,

שיתנו לי סטירות חזקות וירקו לי בפנים.

שישתמשו בשיער שלי כמו בסחבה, בשביל לנקות ולנגב את נוזלי הגוף של שנינו, שהרטיבו את הרצפה. 

שיגררו אותי למקלחת ויתיזו עליי מים קרים בזרם חזק, כמו ששוטפים בהמה. 

שיזיינו אותי עמוק וחזק עד שאבכה, ושישתמשו בכלים שונים להצליף לי בישבן, עד שיופיעו סימנים אדומים וסגולים.

שיסתכלו עליי בהערצה בזמן שאני קשורה למיטה ורועדת בלי שליטה, גאג בפי, 

ויחשבו לעצמם "איך זכיתי בך".

 

 

 

(כן זאת אני)

לפני שנה. יום ראשון, 12 בינואר 2025 בשעה 17:40

אני מסתכלת על השעון וסוף סוף 17:00.
אספתי את החפצים שלי, העמסתי את התיק על הכתף, החתמתי כרטיס ויצאתי במהירות בלי אפילו לומר שלום לאף אחד.
זה היה יום ארוך ומתיש ואני רק רוצה לקרוס על המיטה ולעצום עיניים.

 

אני סוף סוף בבית.
גן העדן הפרטי שלי.
של דאדי ושלי.

 

מסובבת את המפתח ופותחת את הדלת.

צעד אחד לתוך הבית ואני רואה על הרצפה, מגבת קטנה ומעליה מוצץ.

לקחתי את המוצץ והכנסתי לפה,
ותוך פחות משנייה הרגשתי איך אני נמסה לתחושת הרוגע המוכרת והיקרה לי כל כך,
לתחושה הזאת כאילו ששמתי משקפיים ורודות ומעכשיו הכל מולי יותר יפה, ושמח, וחמוד ו... ו... ו.......
אני מרגישה קטנה... אני רוצה את דאדי... דאדי שלי...

אני רצה לחדר העבודה שלו, יודעת שהוא שם.
לא יכולה לחכות להרגיש את ידיו הגדולות והחמות עוטפות אותי, ומלטפות בעדינות ואהבה.

 

"דאאאדייייייי!"
המוצץ כמעט מחליק מבין שפתיי מרוב התרגשות.

הוא מזיז את מבטו ממסך המחשב, וחיוך גדול עולה על פניו.

"שלום מתוקה שלי! איך היה היום בעבו-"

אני קופצת מעל ברכיו כשהוא עוד בכיסא המחשב,
טומנת את ראשי עמוק בין הכתף לצוואר שלו.
מסניפה אותו.

ריח של ביטחון.

של הקלה.

של בית.

 

הוא עוטף אותי בדיוק כמו איך שחלמתי ממש לפני כמה שניות.

"כל כך התגעגעתי אלייך דאדי"

"גם אני אלייך נסיכה קטנה שלי..."

אני מרימה את ראשי בשביל להסתכל עליו,
מבטו רך ומלא אהבה.

 

 


"ראית מה שחיכה לך בכניסה לבית?"


הוא שואל למרות שהוא יודע שכן כשהוא רואה את החיוך שלי מציץ מאחורי המוצץ.

"מההממ"
אני מהנהנת.

"מהשנייה שאת נכנסת בדלת הזאת, את התינוקת הקטנה שלי. אין יותר עבודה, אין יותר מחשבות של גדולים.
הדבר היחיד שאת צריכה לדאוג לו זה באיזה צבע לצבוע את השיער של הנסיכה בחוברת הצביעה..
ואיך את הולכת להתחמק מ.... מפלצת הדיגדוגים!!"

הוא מתחיל לדגדג אותי בצידי הבטן, ואז בצוואר ואני מתקפלת ונצמדת אליו יותר, מצחקקת ומתחננת אליו שיפסיק.

 

זה עכשיו או לעולם לא.

אני מדלגת מעליו ובורחת לחדר השינה,
תופסת את השמיכה שעל המיטה ומכסה את עצמי מכף רגל ועד ראש.

זהו,
עכשיו מפלצת הדיגדוגים לא תוכל לתפוס אותי,
בזכות השמיכה כמובן שמגנה עליי מפניה...

 

דאדי נכנס אחריי ואני יכולה לשמוע אותו מגחך לשנייה.

"אוי לא! היא מתחת לשמיכה אז עכשיו אני לא יכולה לדגדג אותה!"

הוא אמר בקול שנשמע כמו ספק מפלצת דגדוגים ספק מלפפון חמוץ (אם מלפפון חמוץ היה יכול לדבר) ואני לא מצליחה להפסיק לצחוק.

 

"אבל אני כן יכולה לעטוף...לחבק...לנשק...."

הוא עולה מעליי ובתנועה מהירה מוריד את השמיכה מעל הפנים שלי.

 

"היי".

 

"היי."

 

הוא מתקרב ונותן לי נשיקה איטית.
הלשון שלו מבקשת, או יותר נכון דורשת להיכנס, ואני מפרידה מעט את שפתיי, נותנת גישה.
הלשון שלו רעבה, חוקרת כל פינה וכל איזור בפה שלי.

גניחות בורחות מפי, והתחתון מתחיל להספג במיצי אהבה.

הוא עוצר ומתרחק מעט.

"את מוכנה לאמבטיה שלך?"

אני מסתכלת עליו בעיניים מזוגגות, מרגישה עוד שיכורה מהנשיקה, ועונה לו בקול חלש ,
"כן דאדי".

"יופי. אז עכשיו אני רוצה שתחכי פה כמו ילדה טובה, עד שאקרא לך, בסדר?"

הנהנתי והתיישבתי על המיטה.

 

הוא יצא ואני בינתיים שיחקתי באיזה משחק חווה בפלאפון שהתמכרתי אליו בזמן האחרון.

האכלתי את התרנגולות וחלבתי את הפרות, ולפני ששמתי לב, עברו להן אולי 20 דקות עד שדאדי חזר לחדר והושיט לי יד.

לקחתי את ידו והוא הוביל אותי לחדר האמבטיה.

התבוננתי בחדר שהיה מולי.

 

אורות מעומעמים בקעו מנרות שהונחו בפינת החדר וצבעו את הקירות בכתום,

צעצועי גומי שטו על מים חמימים בין גלי קצף לבנים,

בצד הונח בקבוק פו הדוב שלי, לידו הייתה צלחת קטנה עם חתיכות תפוח וקרקרים בצורות של חיות, ומאוורר קטן שמכוון לאמבטיה בשביל שלא יהיה לי חם מידי.

דאדי שאל אם אני מוכנה להיכנס לאמבטיה, אבל הבין את התשובה כשראה אותי קופצת במקום בהתלהבות.

הוא צחק והתחיל להפשיט אותי.

 

קודם את החולצה,

ואז את החזייה.

צמרמורת עברה בגופי כשהוא העביר את ידיו המחוספסות-אך-עדינות על כתפיי וירד למטה עד שתפס בשדיי.

הוא אחז בחוזקה ונתן נשיקה ארוכה ואוהבת לכל אחד.

אני מביטה בו בתמימות, וממשיכה לשחק עם המוצץ  בעזרת הלשון שלי,

חסרת כל מודעות לבליטה במכנס שלו שממשיכה לגדול ולהתנפח בכל שנייה שעוברת.

הוא המשיך והוריד את החצאית הקצרה שלי ביחד עם התחתון.

 

עיניו מטיילות על גופי.
מלמטה למעלה, מלמעלה למטה,
ומבטו רעב. חייתי כמעט.

 

"כנסי"
הוא אומר בשקט ואני מצייתת.

הוא פותח את הארון מתחת לכיור ומוציא פצצת אמבטיה צבעונית עם נצנצים וחיוך ענק מתפרש על פניי.

הוא נותן לי את הכדור המנצנץ ואני מחזיקה אותו בשתי ידיי, מטביעה אותו לאט ובזהירות מתחת לזרם המים.

 

"דאדי תראה! תראה את כל הצבעיייים!!!"
אני אומרת בהתרגשות ודאדי מתרגש ביחד איתי.

"וואו! כל כך הרבה צבעים! את יודעת איך קוראים להם?"

אני מושיטה אצבע ומתחילה להצביע
"הנה ורוד! והנה כחול! ו.....ירוק! ותראה גם סגול!!!"

דאדי צוחק כשאני אומרת את כל הצבעים שאני יכולה לחשוב עליהם, כמובן בלי קשר לצבעים שהיו מולי.

"כמה שאת חכמה ילדה שלי! דאדי כל כך גאה בך"

הוא הוציא את המוצץ, נתן לי נשיקה גדולה והחזיר.

.

המשכתי לשחק במים הצבעוניים,
דאדי סיבן אותי ומידי פעם נתן לי לשתות מהבקבוק והאכיל אותי בקרקרים (לא רציתי מהתפוח כי תפוח זה בריא ובריא זה פיכסה).

הראיתי לדאדי איך הברווז גומי נלחם בבובת בת הים ואיך בסוף הם השלימו והפכו להיות החברים הכי טובים.

דאדי הביא מברשת וגומייה קטנה והתחיל לסרק אותי בעדינות.

"תשתדלי לא לזוז נסיכה שלי, דאדי רוצה לעשות לך צמה יפה ומסודרת"
הוא אמר ואני הקשבתי.

הוא התחיל לקלוע את הצמה, אוסף את כל השיערות הקטנות שהחליקו ממנה, ומסדר.
משתדל לעשות אותה הכי טוב שאפשר.
משתדל בשביל הקטנה שלו.

"ו....סי....ימתי!"

הוא אמר בגאווה.
מרוצה מהעבודה שעשה.

 

"עכשיו... מה דעתך שתצאי מהאמבטיה ודאדי יכרבל אותך חזק בזמן שנראה סרט?"

"כןןןן אני רוצה בת הים הקטנה!!"

הושטתי שתי ידיים קדימה בהתלהבות ודאדי לקח אותן בידיו ועזר לי לקום.

הוא לקח מגבת גדולה ורכה, התכופף, והתחיל לנגב אותי.

התבוננתי בו באותם רגעים,
המבט שלו ממוקד בזמן שהוא מנגב בעדינות את הגוף הרטוב והחם שלי.

הוא מנגב ומייבש כל טיפת מים שמצליח למצוא,
ואני ממשיכה להתבונן בו בשקט.
מרגישה תחושת הערצה לאדם שמעריץ אותי לא פחות.
מרגישה כל כך ברת מזל שאני שייכת לו.

הוא מרים את מבטו ואני מביטה בו בחזרה.
החדר שקט אבל אני חושבת שכמעט ויכולתי לשמוע את הלבבות שלי ושלו מדברים ביניהם.
פועמים אחד בשביל השני.

 

"צעצוע מושלם שלי...."

הוא אמר בשקט והתחיל להלביש אותי בוואנזי האהוב עליי, הורוד עם החדי קרן.

"קדימה, בואי ניכנס למיטה"

 

"דאדי מבולבל! הוא שכח לשים לי תחתונים!"

אמרתי, מנסה לא לצחוק.

 

דאדי הסתכל לי בעיניים, רציני לגמרי, ואז הוריד את ראשו והסתכל למטה.

הוא ממשיך להסתכל למטה, ועיניי עוקבות עד שאני מבינה על מה....

שנינו עכשיו מרכינים ראש ומביטים בבליטה הקשה שרק המשיכה ללחוץ ולמתוח את מכנסיו של דאדי.


"אל תדאגי צעצוע קטן. דאדי ישחק איתך וידאג שלא תצטרכי אותם בזמן הקרוב".

לפני שנה. יום שלישי, 10 בדצמבר 2024 בשעה 9:19

פריקה שלא קשורה לבדס"מ, מוזמנים לדלג ❤️


אזהרת טריגר פגיעה עצמית, התקפי חרדה

.

.

.

עד כמה זה פתטי לקבל התקף חרדה רק כי שמעת שיר שהיית שומעת בימים שאת מנסה כל כך לשכוח?

אני לא יודעת אבל ככה זה מרגיש לי. פתטי.  פתטית.

שיעמם לי בעבודה אז החלטתי לשים ספוטיפיי באוזנייה תוך כדי שאני עובדת. פעם ראשונה שאני עושה את זה.

זה היה נחמד לעבוד ותוך כדי לזמזם את השירים שאני אוהבת, שעושים לי טוב.
הפלייליסט המשיך לשירים פחות מוכרים ויותר ישנים עד שהגיע לשיר של זמר שמאוד אהבתי בתיכון.

הוא היה מדוכא ואובדני ושר שירים מדכאים ואובדניים, ואני הייתי מדוכאת ואובדנית והרגשתי שהוא מבין אותי, שהוא לוקח את הרגשות הכל כך כואבים ועמוקים שלי ומצליח למצוא את המילים לבטא אותם.

באותו הזמן הרגשתי שהשירים האלה עוזרים לי להרגיש יותר טוב, להרגיש פחות לבד, אבל היום הבנתי שזה היה בדיוק הפוך.
השירים האלה רק הכניסו אותי הרבה יותר עמוק, לחול טובעני שגם ככה לא היו לי את הכוחות לנסות לצאת ממנו.


(שוב אזהרת טריגר פגיעה עצמית ליתר ביטחון)

.

.

.

הייתי יושבת על הרצפה בחדר, מכינה את כל מה שאני צריכה מולי, ניירות, תחבושות, גומיות, חתיכת זכוכית ממראה שניפצתי.

מתחילה להרגיש את אותה הרגשה מוכרת בבטן.
הרגשה של פרפרים


שחתכו להם את הכנפיים.


הייתי שמה את השירים האלה, ומרגישה איך הכאב נשפך ממני, כאב ודם. דם. דם. כאב. גועל. שנאה. דם. דם.


אופוריה.

 

שקט.

 

לפחות לכמה דקות ואם יש לי מזל, אולי אפילו לכמה שעות..


היום, 10 שנים אחרי,
חשבתי שאני חזקה, לשמוע את השיר שכל כך אהבתי, שהרגשתי שעזר לי להרגיש יותר טוב.

אבל ההרגשה הארורה הזאת בבטן..

ההרגשה של הפרפרים הגוססים שמחכים שמישהו שיגאל אותם מייסוריהם. דחוף. הם לא יכולים לחכות. הם צריכים למות. עכשיו. עכשיו.
הלב מתחיל לדפוק.
הנשימה מתקצרת.

למה אני מרגישה את ההרגשה הזאת עכשיו? למה אחרי כל כך הרבה שנים??

אחרי שהאמנתי ששכחתי...


אני משתדלת בכל יום לומר לעצמי את הדברים שלא הייתי מסוגלת לומר בעבר.

שאני אדם טוב.
שאני חכמה.
שאני לא נטל.
שאני רצויה.
שאני יפה.
שאני מספיק.
שאני לא מבזבזת חמצן על כדור הארץ.
שגם לי מגיע.


גם כשאני מרגישה רע, גם כשאני מרגישה לא הכי יפה, לא חכמה, לא אדם טוב,
זה מרגיש כאילו צד אחד במוח שלי צועק על החלק השני "שלא תעז לחשוב על זה אפילו. היא כן. היא כן. היא כן."


היום היה לו קצת קשה, לחלק הזה של המוח שלי.
הוא היה בשקט בזמן שהחלק השני דיבר.

מזל שזה לא היה ליותר מכמה דקות.

אפילו לא שמתי לב לגומייה המשרדית שהרמתי מהשולחן ולאיך ש"שיחקתי" איתה בידיים שלי.
2 אצבעות מנסות למתוח אותה על פרק כף היד השנייה, והשאר עוצרות את הגומייה. לא. אסור אפילו פעם אחת.


זה כמו לתת לאלכוהוליסט לשעבר "רק" שוט אחד מסוג האלכוהול שהכי אהב.
אסור אפילו פעם אחת.

אני מרגישה את הלב שלי עוד שנייה יוצא מהמקום, והרגליים לוקחות אותי לתא השירותים הכי קרוב.
נשימות איטיות. פנימה- אחת...שתיים...שלוש, החוצה- אחת...שתיים...שלוש.

 

אני בסדר. הכל בסדר...

אני חזקה, אני כבר לא שם, אני לא אחזור לשם בחיים.

אני טובה.

 

.

 

.מה שכן אני כנראה לא אשמע יותר מוזיקה בעבודה 🤣

לפני שנה. יום רביעי, 7 באוגוסט 2024 בשעה 9:36

בא לי להיות הכלבה שלך.

בא לי להיות עם אוזניים ופלאג זנב.

בא לי שתשב על הספה ואני על הרצפה צמוד לרגליים שלך ואחפש את החום שלך.

 

מעכשיו אסור לי לדבר, כלבות לא משתמשות במילים. כלבות נובחות ומייללות.
מעכשיו אסור לי ללכת על שתי רגליים, כלבות הולכות רק על ארבע.

 

בא לי שתחזיק ביד כדור קטן ומצפצץ, תקרב אותו אליי ואז תרחיק, תראה איך העיניים שלי ממוקדות עליו ותרגיש כמה אני רוצה אותו.
תזרוק את הכדור רחוק ותגיד לי "לכי תביאי".

אני אלך על ארבע עד לכדור שהתגלגל מתחת לשולחן, ארים אותו עם הפה שלי, כי כלבות לא משתמשות בידיים.

אני אבוא אלייך מהר ובהתלהבות שתראה איזו כלבה חכמה וממושמעת אני שהחזרתי לך את הכדור.

אתה תיקח את הכדור ותתן לי ליטוף מהיר בראש.
תגרד לי מאחורי האוזן ותגיד "כל הכבוד כלבה טובה!!"

אני אקשקש בזנב ואהנה מכל טיפה וטיפה של תשומת לב.

 

אני הכלבה שלך.
הדבר שאני הכי רוצה הוא לרצות אותך. שתהיה גאה בי.

אני הכלבה שלך.
אני אולי שובבה לפעמים ויכולה להחביא לך את נעלי הבית כשלא תשים לב, אבל תמיד מוכנה לקבל אילוף וגם עונשים כשצריך... 

אני הכלבה שלך.
המקום שלי תמיד יהיה לצד הרגליים שלך,

תמיד להגן ולשמור עלייך, למרות ששנינו יודעים עמוק בלב שאתה זה ששומר עליי.

 

לפני שנה. יום חמישי, 27 ביוני 2024 בשעה 6:54

07:38 בבוקר.

אני יושבת באוטובוס בדרך לעבודה.
האוטובוס מלא באנשים שעומדים צפוף ומנסים שלא לדרוך אחד על השני בכל פעם שהנהג פונה בלי להאט.
לאף אחד מהם לא מזיז שאני פה , במיוחד כשהם לא מודעים למחשבות הסוטות שרצות לי בראש, ולתחתון שמתרטב מתחת לחצאית הקצרצרה שלי.
אני מסתכלת מהחלון על הנוף, הבניינים המתפוררים של תל אביב, אישה מבוגרת מפזרת אוכל על המדרכה לחתולי הרחוב המקיפים אותה.
אני מסתכלת מהחלון אבל הראש שלי נמצא במקום אחר לגמרי.
אני נמצאת במושב האחורי של רכב נוסע, הידיים שלי קשורות מאחורי הגב בחבל עבה, יש לי גאג בפה ושק על הראש, כך שאני לא יכולה לראות כלום. נחטפתי

.
זה היה אחרי יום עבודה עמוס כשחזרתי הביתה מאוחר יותר מבדרך כלל. הייתי כל כך עייפה והחלטתי לקצר דרך הסמטה הזאת, זאת שאף אחד לא מתקרב אליה אחרי שמחשיך...

אחרי חצי דקה של הליכה בסמטה, היה שקט כל כך שהדבר היחיד ששמעתי היו הנשימות המהירות שיצאו ממני, הרגשתי שאני לא לבד.. שמעתי מאחורי צליל של עלים יבשים נשברים על הקרקע, מתוך אינסטינקט הבטתי לאחור ולפני שהספקתי להבין מה קורה הייתי על הרצפה כשמעליי אדם עם מסיכת סקי שחורה.

הוא היה גבוה וכבד והרבה יותר חזק ממני, הרגשתי את הריאות שלי נמחצות ובקושי מצליחות להכניס אוויר מתחת למשקל שלו. הוא נשכב מעליי והחזיק חזק את שתי הידיים שלי עם היד הגדולה והמזיעה שלו. עם היד השנייה הוא התחיל לתפוס ולמשש את כל איזור החזה והבטן שלי בכוחניות, הוא הוציא קולות שנשמעו כמו נהימות והתנשפויות כמעט כמו טיגריס שעומד לקרוע לחתיכות את הקורבן שתפס אחרי מרדף.

בין הקולות האלה הוא לחש לי בקול נמוך אך רועד, "תהיי בשקט אם את רוצה לחיות". הייתי כל כך משותקת מפחד כך שגם אם רציתי לא הייתי מסוגלת להוציא שום צליל מלבד צלילים שקטים וחנוקים של ייבוב.


היד שלו החליקה לחלק התחתון של הבטן שלי, וכשהוא כמעט פתח את הכפתור של הג'ינס שלבשתי, הבחנתי באדם נוסף עומד מאחוריו ואומר לו "עוד לא. רק עוד כמה שעות והיא תהיה כולה שלך. עכשיו תכניס את הזונה לאוטו". האדם שהרגע היה מעליי קם והעמיד אותי במהירות על הרגליים. הוא אמר לי להחזיק לו את היד ולא לחשוב אפילו על לנסות לברוח. האדם השני הלך מאחורינו.

בסוף הסמטה חנה ג'יפ שחור.
הוא דחף אותי למושב האחורי ובזמן הזה האדם השני נכנס לאוטו והתיישב בצד של הנהג. הוא חגר אותי (כי בטיחות זה לפני הכל כמובן), קשר אותי עם חבל עבה, הכניס לי גאג לפה וכיסה את ראשי במעין שק שהריח כמו אדמה רטובה.

שמעתי אותו טורק את הדלת ומתיישב במושב הקדמי לצד הנהג. הרכב התחיל לנסוע. במשך כל הנסיעה ניסיתי להשתיק את קולות הבכי שיצאו מפי כמעט בלי שליטה. הגאג מכריח את השפתיים שלי להשאר מפושקות ואת הריר לנזול ולנזול, במורד הסנטר, הצוואר, החזה, הבטן, עד למכנס...
אני בוכה ומריירת בזמן ששני הגברים צוחקים ומדברים על הדברים שהם הולכים לעשות לי.

 


ואז הייתי צריכה לרדת בתחנה.

לפני שנה. יום שלישי, 23 באפריל 2024 בשעה 9:58