בערך חצי שנה עברה מאז הסשן האחרון שלי.
זה היה באירוע בדסמ, איתו, אחרי שנפרדנו.
כן כן, אחרי.
כבר קנינו כרטיסים לפני הפרידה והחלטנו שחבל לא ללכת ושבעצם.. למה לא?
אז הלכנו ביחד למרות שלא היינו "ביחד".
במשך כל האירוע הייתי צמודה אליו ולא יכולתי לשחרר כי ידעתי שזאת הפעם האחרונה... היה כיף, דיברנו עם אנשים, הקשבנו להרצאות מעניינות, ולקראת הסוף רוב האנשים הלכו ונשארו רק אלה שרצו לעשות סשנים. אנחנו נשארנו.
החלטנו לעשות סשן בפעם האחרונה.
נשענתי על מעין ספסל מרופד עם הישבן בולט החוצה וחיכיתי בהתרגשות וציפייה.
הייתי מוכנה להתמסר כל כולי לחוויה. אליו, בפעם האחרונה.
עצמתי עיניים והקשבתי לאיך שהוא מוציא את הכלים שלו מהתיק ומסדר אותם על השולחן לידו.
הוא מתחיל עם ספאנקים קטנים עם הידיים,
הכלי האהוב עליי כמובן.
ספאנקים קטנים וחלשים, לחמם את האיזור,
ואז מגביר את העוצמה ליותר ויותר חזק.
מידי פעם עוצר לתת ליטוף ולהרגיע את האיזור.
הוא נצמד אליי מאחור עם כל הגוף שלו, הזין שלו מתחכך בישבן שלי דרך המכנס ובא לי פשוט שיזיין אותי כאן ועכשיו.
הוא מתקרב לאוזן שלי ולוחש "את בסדר?"
אני מהנהנת, לא מסוגלת לדבר מרוב חרמנות, והוא ממשיך.
"אם בכל שלב יהיה רגע שתרצי לעצור, תרימי את הרגל למעלה, כמו שלימדתי אותך".
"ממהמ" אני מהנהנת שוב.
הוא בוחר את אחד הכלים שעל השולחן ומתחיל להצליף בי. חזק.
אני נבהלת מהכאב הפתאומי וצורחת.
זה לא גורם לו להפסיק, להפך.
הוא ממשיך להצליף , יותר חזק ויותר חזק.
בישבן בעיקר ומידי פעם עובר לחלק האחורי של הירכיים.
כל כמה דקות הוא עוצר וממשיך עם כלי אחר שבחר,
אני חושבת שהוא באמת השתמש בכל אחד מהם (ולא היו מעט).
אני עוצמת עיניים ומתרכזת ברעשי ההצלפות שמגיעים מכל הכיוונים ביחד עם גניחות וצעקות מהמסתשנים האחרים.
זה מדהים כמה אנשים וכמה רעש יש מסביב, אבל באותו הזמן יש גם שקט.
שקט בראש.
שקט בנפש.
לא בא לי שזה יגמר.
אחרי 40 דקות בערך כבר רעדתי בכל הגוף בלי שליטה, בקושי יכולתי להמשיך להשען על הספסל, הידיים שלי כאבו, הברכיים שלי שרפו, ולמרבה האירוניה הישבן דווקא כאב פחות.
הוא בעיקר הרגיש ממש חם. בוער, אפשר להגיד.
מתחילת הסשן הוא כל הזמן וידא שאני בסדר, שאני מוכנה להמשיך, נתן ליטופים בין הצלפות, אמר מילים שקצת המיסו לי את הלב.
הוא שוב שאל אם אני מוכנה להמשיך ולמרות שבקושי הצלחתי להחזיק את עצמי, עניתי בקול חלש
"כן דאדי".
אפילו לא חשבתי על זה שקראתי לו ככה למרות ששנינו יודעים שהוא כבר לא הדאדי שלי יותר...
זה טיפה צבט,
אבל באותם רגעים הייתי כולי שוב שלו, בגוף ובנפש.
אחרי אולי עוד 20 דקות הוא ידע שאני כבר לא מסוגלת להמשיך ועצר את הסשן. הוא ליטף את הישבן האדום-סגול-שחור שלי בפעם האחרונה וקרא לי לרדת ולשבת ליד הרגליים שלו,
ופשוט התמוטטתי.
אני יושבת על הרצפה ומחבקת חזק את הברך שלו, ובוכה.
הוא מלטף את שיערי וזה רק גורם לי להתפרק עוד יותר.
הרגשתי שטיפת הכוח האחרונה שהייתה בי, סוף סוף נגמרה.
במקומה הגיע גל ענק שבשנייה אחת הציף כל חלק בי.
הדמעות פרצו החוצה וקולות הבכי יצאו ממני בלי שליטה. לא משנה כמה ניסיתי לעצור אותם.
בכיתי כמו שלא בכיתי המון המון זמן.
בכיתי כמו שבוכים כשמאבדים משהו יקר.
כל הרגשות פשוט גלשו ממני כמו מסכר שנשבר,
כל מה שאפילו לא ידעתי שאני מחזיקה בפנים, פשוט פרץ החוצה.
אני מבינה שלפחות כמה אנשים שמו לב כשאני שומעת אותם מתקרבים ושואלים אם הכל בסדר. אני אפילו שומעת אחד מהם אומר שילך להביא לי מים.
אני קצת מובכת אבל לא מצליחה להפסיק...
אני עוצמת את העיניים וממשיכה לחבק את הברך שלו הכי חזק שאני יכולה.
יכול להיות שהליטל ספייס קצת זלג לי לסאב ספייס כי הרגשתי כל כך קטנה ומוגנת. כל כך יקרה.
הוא לקח את המעיל שלו שהיה תלוי על הכיסא וכיסה אותי ואותו ביחד. מתחת למעיל עוטף אותי עם כל הגוף שלו, ודואג שלא יהיה אף חלק קטן שלא יהיה מכוסה.
הבכי לאט לאט הפסיק,
הנשימה לאט לאט הסתדרה,
ופתאום הרגשתי שמחה.
הרגשתי מאושרת.
הרגשתי ב"היי".
זה אולי מוזר אבל מוח האדם זה דבר מוזר.
מוזר, מסובך, ולא תמיד מובן.
ויכול להיות שהלב אפילו עוד יותר.
מה שכן מובן הוא שאני לא מתחרטת על דבר,
כל דבר שהיה צריך לקרות קרה.
וגם אם עכשיו אני לבד,
זה לא יהיה לנצח
והדאדי שלי שאהיה שלו לתמיד,
עוד יגיע.