לפני חודשיים. יום שישי, 31 באוקטובר 2025 בשעה 11:17
בת 27...
אני לא מהאנשים שחוגגים יותר מידי.
במקסימום זה לצאת למסעדה עם המשפחה ועוגה חמודה בבית.
ימי הולדת בעיקר מזכירים לי כמה מהר החיים עוברים ואיזה מטרות עדיין לא הספקתי להגשים.
השנה ציפיתי ליום ההולדת קצת יותר מבפעמים קודמות...
דאדי ודום סיפרו שהם תיכננו לי סשן יום הולדת בבית של דאדי, והבטיחו שהוא הולך להיות מיוחד ושאני מאוד אוהב אותו.
לא ידעתי למה הם מתכוונים ב"מיוחד" או מה בדיוק הולך להיות בו, אבל כמו שאני מכירה אותם,
אם הם אומרים שהוא יהיה מיוחד, הם באמת באמת מתכוונים לזה ואין ספק שהשקיעו הרבה מחשבה.
נפגשנו יום לפני הסשן ודום אמר שיכול להיות שלא יוכל להגיע בגלל שיש לו כאבי גב מאוד חזקים, אבל ישתדל שכן להגיע.
אמרתי לו שלא נורא ומקסימום נדחה בכמה ימים.
הוא אמר שלא דוחים כלום ושאני מגיעה בכל מקרה.
צחקתי ונפרדתי מהם לשלום,
לא חשבתי שהוא היה רציני...
...
יום אחרי הוא שלח הודעה שלצערו הוא לא יגיע, ושוב, אמרתי שהכל בסדר ואפשר לדחות.
שניהם בטון שהרגיש מעט כועס אמרו לי שאין אפשרות לדחות, ואחרי כל ההשקעה שלהם, אני חייבת להגיע ובלי לשאול שאלות.
הסשן יתקיים ופשוט נדאג לצלם ולשלוח לדום תמונות וסרטונים ממנו.
בעיקר חשבתי לעצמי שזה קצת מוזר, שאם הם השקיעו כל כך הרבה זה יותר הגיוני שנדחה בשביל ששלושתינו נהנה מזה ביחד,
אבל הבנתי שההחלטה שלהם כבר חתומה וכנראה שיש סיבה טובה והגיונית ללמה הם מתעקשים לא לדחות.
דאדי אמרה שתאסוף אותי ב20:30.
התחלתי להתארגן תוך כדי שאני רואה את ההתכתבות של דום ודאדי בצ'אט הקבוצתי שלנו.
"אתן מאחרות בזמנים".
דום כתב ב20:30.
דאדי קצת איחרה וכתבה שארד ב20:50.
"אני פה למטה"
כתבתי ב20:53 כשראיתי שהיא עדיין לא הגיעה.
"כלבה טובה".
היא השיבה.
"איפה את?"
כתבתי.
"סבלנות".
השיבה.
עברו בערך עוד שתי דקות כשראיתי אוטו מוכר מאט ועוצר לידי.
אבל זה לא היה האוטו של דאדי, אלא של דום.
"את באה או מה?"
הוא הסתכל עליי עם חצי חיוך שלא ממש הצליח להסתיר.
"ידעתי!"
צעקתי תוך כדי שאני מתיישבת במושב ליד הנהג וחוגרת את עצמי.
נתתי לו נשיקה והתחלנו לנסוע.
בדרך שאלתי אותו מה הולך לקרות, כמובן בידיעה שאני לא הולכת להוציא ממנו טיפת מידע.
אחרי נסיעה של 25 דקות שאני ממשיכה לנסות ולסחוט אפילו רמז קטן, ללא הצלחה,
הגענו.
עלינו במדרגות והדלת נפתחה לאט.
ציפיתי לראות את דאדי אבל במקום זה ראיתי אותה,
ועוד קבוצה של אנשים.
חלק אני מכירה יותר, וחלק פחות.
אורות צבעוניים מטיילים על הקירות, שתייה, חטיפים, ומוזיקה קצבית ברקע.
ידעתי שהולך להיות משהו מיוחד אבל לא חשבתי אפילו לשנייה שהם הולכים לארגן לי מסיבת הפתעה.
אנשים התחילו לאחל לי מזל טוב ולחבק אותי ואני עדיין מנסה להבין איפה אני ומה קורה פה...
אחרי שההלם קצת ירד התחלתי קצת יותר להיפתח ולדבר, להכיר פנים חדשות ולצחוק עם פנים מוכרות.
דום הציג אותי בפני אדם שהיה לי מוכר מהמסיבות שהלכנו אליהן,
וסיפר שהוא הולך לעשות לי סספנשן חבלים.
"באמתתת??"
הסתכלתי על שניהם עם חיוך ענק ומרוגש.
זה היה דבר שתמיד רציתי לחוות, ודאדי ודום ידעו את זה טוב מאוד.
דאדי ודום תמיד רצו שאספר להם על פנטזיות או דברים שאני רוצה לנסות ולחוות ותמיד תמיד עשו הכל בשביל להגשים לי אותם.
הודיתי להם ואחרי עוד כמה שיחות קצרות התחלנו.
לדאדי יש במבוק ענק תלוי מהתקרה, והקושר (נקרא לו קושר) ביקש שאשב מתחתיו , ועל המזרן הסגול.
הוא התחיל לקשור.
קודם את הידיים מאחורי הגב, ואז מסביב לחזה.
הוא אמר לי לעמוד והתחיל לקשור את הרגל שלי, העביר את החבל מעל הבמבוק והתחיל למשוך.
הרגשתי את הרגל מתרוממת ואיתה שאר הגוף שלי עד שגם הרגל השנייה התנתקה מהרצפה.
הרגשתי את החבלים לוחצים במיוחד באיזור הצלעות, אבל זאת הייתה הרגשה טובה.
הרגשה של חיבוק חזק עד כאב.
בנוסף הרגשתי שקצת קשה לי לנשום.
עצמתי עיניים והתרכזתי בתחושה המיוחדת.
ניסיתי לקחת נשימות עמוקות.
דום התקרב אליי והתכופף מולי.
הוא הביט בי בעיניים במבט דומיננטי וחודר שרק הכביד על הנשימה שלי עוד יותר, ושתק.
הבטתי לו בעיניים בחזרה, מנסה להילחם בדחף להסיט את המבט.
ככה במשך כמה דקות, אנחנו מביטים בעיניים אחד של השנייה, בזמן שאני מרחפת לי באוויר.
אני מרגישה איך הכוח שלי עובר ממני אליו ואת ההתמסרות שלי הולכת ומתעצמת.
בלי לשבור את קשר העין, הוא הניף יד וסטר לי בלחי בחוזקה.
לא זזתי והמשכתי להביט לו בעיניים.
ניסיתי להראות שאני חזקה, אבל שנינו יודעים שהוא יכול לגרום לי להתקפל בשנייה.
"איך יום ההולדת בינתיים?"
הוא שאל.
"מושלם... אני עדיין לא מאמינה שעשיתם את כל זה בשבילי"
עניתי עם חיוך.
הוא החזיר חיוך קטן והמשיך לתת סטירות עד שהרגשתי את הלחיים שלי שורפות.
פתאום הוא קם והביא מעין מכשיר חשמלי קטן.
המכשיר התחבר לכבלים דקים שהתחברו למדבקות מרובעות כאלה, שאותן הוא הדביק על החזה שלי.
הוא לחץ על כמה כפתורים והרגשתי את הזרם החשמלי גובר ומכאיב יותר ויותר עד שמתחיל להרגיש כמו דקירות ממש.
וכל מה שיכלתי לעשות באותם הרגעים היה להתחנן שיוריד את העוצמה, ולבכות שזה כואב מידי.
הוא המשיך לשחק עם העוצמות, צוחק ונהנה לראות איך הוא משפיע עליי עם כל לחיצת כפתור קטנה.
האנשים שישבו מסביב צפו וצחקו גם הם.
אני מנסה שלא לצחוק או לחייך בעצמי כי אני יודעת שהדבר היחיד שזה יעשה, זה רק לגרום לו להגביר עוד יותר את העוצמה.
הוא השאיר את הזרם על עוצמה נמוכה אך עדיין מורגשת, וקם.
הוא ודאדי לקחו נרות והתחילו לטפטף לכל אורך הגוף שלי. מהגב, לכפות הידיים הכפותות, אל הישבן, והרגליים.
לאחר שבדקו שעדיין יש לי תחושה בכפות הידיים שנרדמו מעט, הניחו בהן את הנרות ואמרו לי להחזיק, בזמן שהשתמשו בנרות אחרים.
עם כל טיפה שנחתה עליי, נחתה עליי גם תחושה של עונג שלא רציתי שיגמר, אבל אחרי כמה דקות כבר לא הרגשתי את הידיים ולצערי הייתי צריכה לבקש שישחררו אותי.
בזמן שישבתי על הרצפה והקושר פרם את קשריו האחרונים, דאדי הגיעה והתיישבה מולי עם חתיכת טישו בידה, הזיזה את השיער שנדבק למצחי אל מאחורי האוזן, והתחילה לנגב בעדינות את טיפות הזיעה שנזלו מפניי.
הבטתי בעיניה והיא החזירה לי מבט אוהב וגאה.
כשסיימה לנגב את פניי, הנחתי את ראשי על הכתף שלה וחיבקתי אותה.
נמסתי אל חום גופה בזמן שהתחילה לנקות אותי ולקלף את חתיכות השעווה שהתקשו על גבי.
דקות ארוכות היינו ככה, על המזרן הסגול, בזמן שמוזיקה ואנשים צוחקים ברקע אבל אני התרכזתי רק בה, ובמגע שלה.
אחרי שהיא סיימה לנקות אותי והרגשתי שאני מסוגלת לקום, דום שישב על הספה, קרא לי לבוא אליו עם שריקה וטפיחה על ברכיו.
זחלתי לכיוונו והתיישבתי בין ברכיו.
הוא התחיל ללטף את שיערי בזמן שכולנו צפינו בקושר מתחיל לקשור מישהי נוספת שרצתה גם היא להתלות.
הסתכלתי על שאר החלל, על כל האנשים שצוחקים ומחייכים ושהגיעו רק בגלל היום הולדת שלי.
בגלל שדום ודאדי רצו לשמח אותי וארגנו את כל זה בשבילי.
בשבילי....
המחשבה שאני כל כך חשובה להם שהם באמת חשבו ועבדו על כל זה במשך חודש שלם,
וידאו שהכל יהיה מושלם, עד הפרטים הכי קטנים...
וגם במסיבה עצמה רק ראיתי אותם הולכים וחוזרים ודואגים שהכל הולך כמו שצריך. כמו שהם תכננו.
התחושה הזאת שאני חשובה, שאני אהובה, שאני משמעותית עד כדי כך בשבילם,
מילאה אותי באושר.
דום קם כנראה להביא משהו מהמטבח ואני בינתיים קמתי למזוג לי כוס שתייה.
פתאום ראיתי את דאדי עומדת ומתחילה לצלם עם הפלאפון שלה, לכיוון המטבח.
לא הבנתי למה או מה קורה אבל אז ראיתי את דום יוצא מהמטבח והבנתי.
הוא צעד לאט לכיווני מחזיק עוגה ענקית עם נרות דולקים עליה, והניח אותה על השולחן.
כולם מוחאים כפיים ומתפלאים מיופי העוגה וכמה שהיא נראית מרשימה ואני פשוט קפאתי במקום עם שתי ידיים מכסות את פי הפתוח.
לא האמנתי שהם באמת עשו את כל המסיבה הזאת בשבילי, ועכשיו עם העוגה הזאת בכלל הרגשתי שאני בחלום שאני אמורה להתעורר ממנו בכל רגע.
העוגה הייתה עגולה וגבוהה מאוד, מכוסה בקרם ורוד-בייבי, בגוון הכי מושלם שיכול להיות, עם פנינים ועיטורים, בצד היו אותיות מנצנצות שאמרו "ברבי" ו-"27", ומעל העוגה פסל מבצק סוכר, בגודל אמיתי של גאג אדום בצורת עצם של כלב.
אני לא צוחקת כשאני אומרת שזאת כנראה העוגה הכי יפה שראיתי בחיי.
דום הושיט לעברי סכין גדולה ואמר לי לחתוך אותה.
ביקשתי שהוא יחתוך בשבילי כי עדיין הרגשתי קפואה ומוצפת ושאני עומדת לפרוץ בבכי בכל רגע.
הוא הציע שנחתוך אותה ביחד.
אחזתי בידו שאחזה בסכין והתחלנו לחתוך.
הוצאנו את החתיכה ולפתע נשפכו מבטן העוגה המון סוכריות שוקולד צבעוניות.
אכלנו מהעוגה שהייתה לא פחות טעימה משהייתה יפה והמשכנו בחגיגה.
דאדי הייתה השלישית והאחרונה שנקשרה באוויר אך הייתה צריכה להשתחרר מהר כי כאבה לה היד ואיבדה בה תחושה.
ככל שהזמן עבר יותר אנשים התחילו לעזוב עד שנשארו אני, דום, דאדי ועוד 3 או 4 אנשים.
דום הזכיר שלא סיימנו ואמר לי לעמוד מול הקיר.
הוא הניח את כמה תיקים גדולים על הרצפה והתחיל להוציא כלים שונים.
הוא ודאדי התחילו להצליף בי בלי רחמים ובלי חימום, אך ככל שקיבלתי יותר, הישבן שלי התרגל והרגיש מוכן לקבל יותר.
הם מחליפים בין כלים שונים, צוחקים ולועגים לכל יללת כאב שיוצאת ממני.
דום נותן מכה חזקה מאוד ואני נופלת לרצפה, הוא מצמיד את ראשי לרגלו ומלטף את שיערי עד שאני נרגעת ומוכנה להמשיך.
המכות שלו מאוד חזקות, הוא לא מהמרחמים.
להפך, בכי וצרחות רק יגרמו לו לרצות להכות ולהצליף חזק יותר.
ובגלל זה לעיתים קרובות אני פשוט חייבת לעצור, לפעמים אפילו בורחת מהעמדה עד שאוזרת מספיק כוחות מנטליים לחזור ולהמשיך.
אני עומדת עם הישבן מובלט, מזיעה, רועדת בלי שליטה, עם דמעות בעיניים ושבילים של דם שנוזלים במורד הישבן והרגליים שלי.
הוא נתן עוד מכה ובפעם האחרונה נפלתי לרצפה. הוא ידע שהגעתי לקצה.
הוא ידע שהגיע הזמן לעצור.
הוא פרס מגבת על כיסא ליד הכיסא שדאדי ישבה בו, והתיישבתי.
לשבת היה כואב ושורף אבל הכאב לאט לאט נחלש כשדאדי החלה ללטף את שיערי ואת פניי.
שוב שמתי את ראשי על כתפה ונתתי למגע שלה להרגיע אותי.
דום הגיע והתחיל ללטף אותי גם הוא.
הרגשתי כל כך עטופה, מוגנת, שמחה...
אחרי שנרגעתי וחזרתי למציאות,
שמעתי את דום שואל את דאדי
"מה את אומרת? שנעשה קצת מחטים?"
באותו שלב הייתי קצת מותשת אבל בספייס כל כך עמוק שרציתי לעשות כל מה שיגידו.
התיישבתי מולו על הרצפה והוא משך את צווארון החולצה שלי כלפי מטה וחשף את כל החזה שלי.
הוא התחיל לדקור ולהכניס מחטים אחת אחר השנייה, ואותן קישט עם נוצות סגולות ויפות וחרוזים עם אותיות.
באותו הזמן דאדי התיישבה מול הנשלטת (השנייה) שלה, שנשארה איתנו והתחילה לדקור אותה גם.
כשסיימנו הם הוציאו לשתינו את המחטים ונחנו מעט.
הרגשנו כולנו מותשים ושהגיע הזמן לסיים את הלילה.
נתתי לדאדי נשיקה ונפרדתי מכולם לשלום ונסעתי עם דום שהחזיר אותי הביתה.
אמרתי לו שאני באמת חושבת שזה היה היום הולדת הכי כיף בחיים שלי.
שאני לא רגילה שעושים לי מסיבות ושמשקיעים כל כך הרבה בשבילי.
...
אני באמת מתכוונת לזה... זה היה היום הולדת הכי כיף ומושלם שיכולתי לבקש, ואין לי מילים לתאר כמה ריגשתם אותי, דום ודאדי.
תודה על כל מה שעשיתם ושאתם עושים בשבילי, אוהבת אתכם, הכלבה שלכם ❤️
