פריקה שלא קשורה לבדס"מ, מוזמנים לדלג ❤️
אזהרת טריגר פגיעה עצמית, התקפי חרדה
.
.
.
עד כמה זה פתטי לקבל התקף חרדה רק כי שמעת שיר שהיית שומעת בימים שאת מנסה כל כך לשכוח?
אני לא יודעת אבל ככה זה מרגיש לי. פתטי. פתטית.
שיעמם לי בעבודה אז החלטתי לשים ספוטיפיי באוזנייה תוך כדי שאני עובדת. פעם ראשונה שאני עושה את זה.
זה היה נחמד לעבוד ותוך כדי לזמזם את השירים שאני אוהבת, שעושים לי טוב.
הפלייליסט המשיך לשירים פחות מוכרים ויותר ישנים עד שהגיע לשיר של זמר שמאוד אהבתי בתיכון.
הוא היה מדוכא ואובדני ושר שירים מדכאים ואובדניים, ואני הייתי מדוכאת ואובדנית והרגשתי שהוא מבין אותי, שהוא לוקח את הרגשות הכל כך כואבים ועמוקים שלי ומצליח למצוא את המילים לבטא אותם.
באותו הזמן הרגשתי שהשירים האלה עוזרים לי להרגיש יותר טוב, להרגיש פחות לבד, אבל היום הבנתי שזה היה בדיוק הפוך.
השירים האלה רק הכניסו אותי הרבה יותר עמוק, לחול טובעני שגם ככה לא היו לי את הכוחות לנסות לצאת ממנו.
(שוב אזהרת טריגר פגיעה עצמית ליתר ביטחון)
.
.
.
הייתי יושבת על הרצפה בחדר, מכינה את כל מה שאני צריכה מולי, ניירות, תחבושות, גומיות, חתיכת זכוכית ממראה שניפצתי.
מתחילה להרגיש את אותה הרגשה מוכרת בבטן.
הרגשה של פרפרים
שחתכו להם את הכנפיים.
הייתי שמה את השירים האלה, ומרגישה איך הכאב נשפך ממני, כאב ודם. דם. דם. כאב. גועל. שנאה. דם. דם.
אופוריה.
שקט.
לפחות לכמה דקות ואם יש לי מזל, אולי אפילו לכמה שעות..
היום, 10 שנים אחרי,
חשבתי שאני חזקה, לשמוע את השיר שכל כך אהבתי, שהרגשתי שעזר לי להרגיש יותר טוב.
אבל ההרגשה הארורה הזאת בבטן..
ההרגשה של הפרפרים הגוססים שמחכים שמישהו שיגאל אותם מייסוריהם. דחוף. הם לא יכולים לחכות. הם צריכים למות. עכשיו. עכשיו.
הלב מתחיל לדפוק.
הנשימה מתקצרת.
למה אני מרגישה את ההרגשה הזאת עכשיו? למה אחרי כל כך הרבה שנים??
אחרי שהאמנתי ששכחתי...
אני משתדלת בכל יום לומר לעצמי את הדברים שלא הייתי מסוגלת לומר בעבר.
שאני אדם טוב.
שאני חכמה.
שאני לא נטל.
שאני רצויה.
שאני יפה.
שאני מספיק.
שאני לא מבזבזת חמצן על כדור הארץ.
שגם לי מגיע.
גם כשאני מרגישה רע, גם כשאני מרגישה לא הכי יפה, לא חכמה, לא אדם טוב,
זה מרגיש כאילו צד אחד במוח שלי צועק על החלק השני "שלא תעז לחשוב על זה אפילו. היא כן. היא כן. היא כן."
היום היה לו קצת קשה, לחלק הזה של המוח שלי.
הוא היה בשקט בזמן שהחלק השני דיבר.
מזל שזה לא היה ליותר מכמה דקות.
אפילו לא שמתי לב לגומייה המשרדית שהרמתי מהשולחן ולאיך ש"שיחקתי" איתה בידיים שלי.
2 אצבעות מנסות למתוח אותה על פרק כף היד השנייה, והשאר עוצרות את הגומייה. לא. אסור אפילו פעם אחת.
זה כמו לתת לאלכוהוליסט לשעבר "רק" שוט אחד מסוג האלכוהול שהכי אהב.
אסור אפילו פעם אחת.
אני מרגישה את הלב שלי עוד שנייה יוצא מהמקום, והרגליים לוקחות אותי לתא השירותים הכי קרוב.
נשימות איטיות. פנימה- אחת...שתיים...שלוש, החוצה- אחת...שתיים...שלוש.
אני בסדר. הכל בסדר...
אני חזקה, אני כבר לא שם, אני לא אחזור לשם בחיים.
אני טובה.
.
.מה שכן אני כנראה לא אשמע יותר מוזיקה בעבודה 🤣