לפני היציאה לסדום דום אסף אותי כדי שנתארגן בבית של דאדי.
היו לנו כמה שעות והייתי ממש עייפה אז ביקשתי לעשות שנצ קטן.
נכנסתי למיטה של דאדי ונרדמתי די מהר.
עד שפתאום הרגשתי מתוך שינה, שמשהו נכנס לי לפה.
הזין של דום.
הוא התחיל לזיין לי את הפה והגרון תוך כדי שעוד התעוררתי לאט וניסיתי להבין מה קורה.
"אבל למה להעיר אותה? מסכנה הילדה".
שמעתי את דאדי קוראת מהסלון.
"זה העונש שלה על זה שהיא איחרה לי היום".
הוא החזיר.
טוב נכון... אולי יש לי קצת (טיפ-טיפה) בעיה עם זמנים ואיחורים ושוב, לא עמדתי בזמנים וגרמתי לדום לחכות לי באוטו 4 דקות עד שירדתי.
"זה לא עונש בשבילי, דווקא כיף לי".
הייתי חייבת להתברט אבל מהר מאוד התחרטתי על המילים שיצאו לי מהפה.
ידעתי שדום לא הולך לוותר לי...
"אה, כן? זה לא עונש בשבילך? אין בעיה."
הוא קרה לדאדי לבוא לחדר.
כשדאדי נכנסה, בלי הסברים מיותרים הוא פשוט אמר לה לעלות למיטה.
אני בשקט עוקבת אחריה עם העיניים, עולה על המיטה, ליד הרגליים שלי.
היא בתנוחת דוגי.
דום נעמד מאחוריה, ובתנועה מהירה הפשיל את התחתון שלה, ונכנס אליה.
הוא מתחיל לזיין אותה מולי והמיטה רועדת, ואני רועדת ביחד איתה.
דאדי גונחת בשקט, ודום מסתכל עליי במבט חודר (הלוואי שזה לא היה רק המבט...) ואני ממשיכה לצפות בהם בשקט.
קצב הנשימה שלי התחיל לעלות, שיניים נושכות את השפה התחתונה, בין הרגליים תחושה חמימה, ודחף.
דחף לגעת בעצמי.
אבל אני רק ממשיכה לצפות בשקט. אני לא רוצה להכעיס אותו עוד יותר...
הגניחות של דאדי מתחילות להתחזק ודום מגביר את הקצב, עד שברגע, דאדי גמרה.
היא קמה וניקתה את עצמה בזמן שהוא יצא מהחדר.
אני צריכה ללמוד להפסיק לענות ולהתחצף בכל הזדמנות....
עכשיו נשארתי חרמנית בלי יכולת לעשות עם זה משהו.
מצד אחד זה מתסכל ומצד שני... מחרמן אפילו עוד יותר?
...
השעה כבר הייתה 19:30 והתחלנו להתארגן.
למרבה הפלא (ובפעם הראשונה אי פעם) סיימתי להתארגן לפני שניהם ופשוט ישבתי על הספה וחיכיתי להם.
אני הולכת לנצל את זה לטובתי, חשבתי לעצמי.
יצאנו ונסענו למועדון.
כשהגענו לא היו כל כך הרבה אנשים, דווקא יש בזה משהו טוב, חשבנו.
התיישבנו ליד הבר והם עישנו ושתו בירה, בזמן שאני שתיתי לימונדה עם קרח כמו ילדה טובה.
אחרי שדאדי סיימה לעשן דום אמר לה שהוא רוצה לעשן עוד אחת ובינתיים שתתחיל איתי.
היא לקחה אותי לפינה במועדון שבה היה צלב על הקיר.
היא אמרה לי להוריד את החולצה והחצאית הקצרה שלבשתי, וחיברה אותי לאזיקים שהיו על הצלב.
הייתי עם הפנים לקיר וחיכיתי שתתחיל.
פתאום הרגשתי נוזל חם מטפטף על הגב שלי שהתקשה תוך שנייה.
היא ליטפה את הישבן שלי והמשיכה לטפטף עליו ועל הגב את שעוות הנר הרותחת.
השעווה הייתה חמה יותר ממה שאני רגילה אליו ואמרתי לה את זה.
היא הסתכלה עליי במבט של "בעיה שלך שהיית חצופה", והמשיכה לטפטף.
דום הגיע ולקח נר נוסף. שניהם טיפטפו עליי והחום עקצץ ושלח זרמים בכל הגוף שלי שגרמו לו קצת לרעוד בלי שליטה.
אחרי כמה דקות של בכי והתחננויות שיפסיקו, דום הלך וחזר לאחר דקה או שתיים, עם כוס מלאה בקוביות קרח.
הוא לקח קוביה והתחיל להעביר אותה על הגב והישבן. הקור הרגיע מיד את הרעידות בזמן שדאדי המשיכה לטפטף את השעווה.
זה עדיין היה קשה אבל הרבה יותר נסבל.
הם הורידו לי את האזיקים, סובבו אותי להיות עם הפנים אליהם והגב לקיר, והחזירו את האזיקים.
הם התחילו למצוץ ולנשק את הפטמות שלי, וקצת לנשוך.
זה כאב אבל לא כאב כמו שדום התחיל לתת להן סטירות חזקות. בכיתי והתחננתי שיפסיק, זה כל מה שיכולתי לעשות,
הרי הייתי קשורה ולא יכולה לברוח לשום מקום...
הם חזרו לנרות והתחילו לטפטף על החזה, על הפטמות, על הבטן,על הירכיים...
הם הפסיקו כשכל הקרח נגמר וכשהחליטו שיצירת האומנות הצבעונית (והמלוכלכת) שיצרו על הגוף שלי, הייתה מוכנה.
הם עדיין לא שיחררו אותי , והתחילו לקלף ממני את כל השעווה, שנדבקה לי לגוף בעיקר בגלל כל המים מהקרח..
אחרי שסיימו לנקות אותי משעווה דום אמר לי לרדת לברכיים.
הוא הסיר את השרשרת שהייתה עליי, בזמן שדאדי חיפשה משהו בתיק.
היא חזרה עם משהו ורוד ביד אחת ומשהו צבעוני ביד השנייה.
הדבר הורוד היה קולר יפייפה, עם תליון מנצנץ בצורת עצם עם המילה puppy חרוט עליו.
היא נתנה אותו לדום שענד אותו סביב הצוואר שלי.
"מעכשיו זה הקולר שלך, את צריכה ללבוש אותו לפני כל פעם שנהיה ביחד ובזמן כל סשן. את תעשי את זה?"
הנהנתי כן עם חיוך ענק.
הסתכלתי עליהם מלמטה, שניהם עומדים מולי עם חיוכים גאים.
דום נתן לי נשיקה בלחי ודאדי נתנה לי נשיקה במצח.
היא הושיטה את היד עם הדבר הצבעוני שהיה כדור קטן עם פעמון בתוכו.
היא שמה את הכדור מול הפה שלי כדי שאקח אותו.
תפסתי את הכדור בפה וניערתי את הראש בהתלהבות מצד לצד, גורמת לפעמון להרעיש.
הם העמידו אותי על הרגליים כשהכדור עדיין בפי והכינו אותי לשלב הבא.
אמרתי לדום שאני חוששת קצת שירד לי הלחץ דם (שזה משהו שקורה לי לפעמים) והוא אמר לדאדי להביא לי קולה, שזה משהו שיכול לעזור לתחושה הזאת לעבור.
הם קשרו אותי לצלב פעם נוספת, עם הפנים לקיר.
דום התחיל להכות עם הידיים שלו על בישבן שלי, מכות חזקות אבל לא חזקות כמו בדרך כלל, בגלל שעדיין הייתי מכוסה בסימנים סגולים מהסשן שהיה שבוע לפני, שעוד לא הספיקו להחלים לגמרי.
זה שהמכות לא היו חזקות כמו בדרך כלל לא אומר שהן לא היו חזקות בכלל...
הוא ודאדי הצליפו בי בתורות, לפעמים אחד אחרי השני ולפעמים באותו הזמן, כל אחד עינה צד אחד של הישבן.
עם כל מכה חזקה הגוף שלי ניסה להתנגד אבל לא הצליח, בגלל הידיים שלי שהיו אזוקות.
הדבר הכי טוב שיכולתי לעשות היה לקפוץ או להתכופף כמה שניתן ולהמשיך לבכות, לצעוק ולהתחנן אליהם שיפסיקו.
הם נתנו לי קצת יותר הפוגות מהרגיל, כי ידעו שאני זקוקה לזה.
דום דאג לשאול אם אני יכולה ורוצה להמשיך.
הסתכלתי עליו עם עיניים מנצנצות מהדמעות שאיימו לצאת, ועניתי שכן. אני רוצה.
כל כמה דקות דאדי לקחה את כוס הקולה, הוציאה את הכדור מפי ונתנה לי לשתות כמה לגימות.
אני מרגישה שבזכות זה יכולתי להמשיך ליותר זמן ולחץ הדם נשאר מאוזן. בזכות זה שהם דאגו לי.
היא החזירה את הכדור לפה שלי והמשיכה להצליף בי ביחד עם דום.
בין ההצלפות וכל הבכי הרגשתי פתאום אצבעות מלטפות את הישבן שלי, ומטיילות לאט לאט מתחת לתחתון שלי, ועד לשפתיים.
האצבעות אספו מהרטיבות שלי שכבר כמעט התחילה לנזול,
ונכנסו אל הכוס.
אני לא בטוחה אם זה היה דאדי או דום שזיינו אותי עם האצבעות שלהם, חזק ומהר עד שהתחננתי לגמור.
"תגמרי", הם נתנו אישור, וגמרתי בגניחות שכנראה נשמעו ע"י כל האנשים שהיו בסביבה, חלקם אני יודעת שגם צפו ברוב או בכל הסשן.
הם המשיכו להצליף בי עד שהרגישו שהגעתי לקצה. מותשת ועטופה אופוריה.
ואז דאדי הביאה את הכלי האחרון.
כלי החירור.
זה היה פאדל מעץ שעליו היו עשרות קוצים קטנים, וחדים.
הם אף פעם לא השתמשו בו עליי אז קצת פחדתי. ידעתי מה הולך לקרות, אבל לא איך זה הולך להרגיש...
דאדי נתנה מכה ראשונה, ולהפתעתי לא הרגשתי כאב בכלל.
מכה שנייה, ושוב, לא הרגשתי שום כאב.
הדבר היחיד שהרגשתי היה משהו חמים שנוזל בשבילים מהישבן ובמורד הרגל.
דום אסף קצת מהדם עם האצבע שלו והתחיל לכתוב איתו על הגב שלי.
שניהם התכופפו, עם הפנים מול הישבן שלי וליקקו את טיפות הדם שלא הפסיקו לנזול.
הם שיחררו אותי כשאני רועדת ומאושרת.
דום ישב על הספה שהייתה ליד, והורה לי לשבת על הברכיים לידו ולהניח את הראש על הברך שלו.
הוא התחיל ללטף את הראש שלי, מזיז את השיער שנדבק לי לפנים מהזיעה, ואמר שהוא גאה בי.
אחרי כמה דקות קמתי ודום אמר לי להתיישב על הספה במקומו.
על מגבת לבנה וישבן מדמם וכואב, התיישבתי ואפשר להגיד גם בהתרגשות למה שהולך לקרות מולי.
הגיע הזמן של דום לסשן את דאדי, אחרי הרבה זמן שזה לא קרה.
היא ירדה על הברכיים מולו, הוריד את הקולר הישן שהיה על צווארה וזרק אותו לצד.
היא הסתכלה על דום עם מבט מעט מבולבל,
שהפך למבט עם חיוך גדול כשראתה שבמקומו, הוא ענד לה קולר שחור שהכין בעצמו, עם זוג כנפיים שמסמלות חלק מאוד חשוב בקשר שלהם.
היא קמה כשעליה הקולר החדש, ונצמדה אל צלב והוא התחיל לסשן אותה.
הסתכלתי עליהם וכל כך נהניתי, לראות ולהרגיש את האהבה הכל כך גדולה שיש ביניהם, את החיבור הכל כך מיוחד.
את דאדי בכל שנייה שעוברת רק הולכת ומתמסרת אליו יותר ויותר, ואת הספייס העמוק שהיא שרויה בו.
מידי פעם היה לה קשה והיא נפלה לרגליו, ובכל פעם הוא דאג ללטף ולהרגיע אותה, בלי למהר.
עד שהרגישה שהיא יכולה לקום ולהמשיך.
לקראת הסוף הוא לקח את אותו כלי החירור שהשתמשו בו עליי זמן קצר לפני זה, ו(כמובן לאחר שחיטא אותו מחדש), השתמש בו עליה.
הדם לא איחר לצאת ונזל לכל אורך הרגליים שלה, מכתים את גרביוני הרשת הסגולים שלבשה.
אחרי אפטר קר קצר הלכנו לשבת עוד קצת ליד הבר, התלבטנו אם להמשיך לסשן מחטים אבל החלטנו שלא כדאי.
היינו כולנו מותשים מידי פיזית ובמיוחד מנטלית,
אבל בדרך הכי טובה שיכולה להיות.