המוח שלנו מזכיר לי קוביה הונגרית, הוא מורכב מהמון צבעים המכילים רגשות או תחושות זמן באפוריה מוגזמת שקשה לתאר אותה,
המוח שלנו הוא האיבר שבלעדיו, לא היו נשלחים אותות אזהרה שאנחנו לא חשים בטוב, או אותות חשמלים שמורכבים מפקודות מיניטוריות ממוקדות.
כל מהלך שבחיינו נשאר עמוק בזיכרון כתוצאה והשלכה, ההשלכות שהשכלנו מהם לקחו אותו למקום שמיימי של תודעה פנימית אין סופית המהפנטת אותנו בכל נקודה מחדש,
מכיוון אחר,מסיטואציה אחרת.
כל אירוע טראגי או מנוקר רגש, מצביע על הלב ושולח לחיצות אזהרה או התרגשות לכמיהה מסוימת, היא יכולה להצביע על אהבה, ונתינה
והיא יכולה גם לכוון אותנו מפנימת נשימת הנפש הראשונה שלנו בכל שלב בחיים שלנו, ללמד את המוח מהלכים כדי להתגבר על טראומה מבודדת, להעביר את המילה טראומה
לעבר בסופו של דבר,ולדעת להעצים בכל טריגר וטריגר שקיים בנו את הטוב שלמדנו ממנו, זה לא קל אף אחד לא אמר שהחיים שלנו כמו סרטי האגדות שגדלנו עליהם.
אף אחד לא לימד אותנו מחשבות שווא מהם, האם זה בכלל הקול שלי שמדבר מתחת למניירות והמסכות של החברה,
מה אני רוצה להעסיק מאותו אירועים שלימדו אותי משו מסוים, הצבעים המפוזרים על הקוביה זה בדיוק כמו תקריות אירועים וצירופי מקרים שכביכול קרו כדי ללמד אותנו הבנה פנימית מהי, ומתי להקשיב לה
מה אפשר ללמוד ממנה בשורת צבעים מפורטת מספיק, כדי למנף את האני הפנימי שלי קדימה.
המוח זוכר קולטנים של אירועי העבר, והוא זוכר הווה ורואה עתיד- השאלה המספיק ברורה בין השורות והמיינרות היפות זה לדעת להבחין בין נקודת משבר לנקודת חוזק שבוערת מתוך הלב, שאותו בערה ששורפת אותנו מבפנים מתפשטת לכל עבר ומשסעת את העור עד כאב מדויק ומושלם של סליחה פנימית,חיצונית.
אל עצמך ומול עצמך.
אנחנו חכמים מספיק כדי להפוך טראומה לעוצמה,ומטריגר ולחוזקה.
אנחנו חכמים מספיק כדי לפענח את הקוביה ההונגרית הזאת בתוכנו בשאלה קטנה אחת '' האם אני רוצה להתמודד מול עצמי?''
כולנו יכולים להיות עם מסכות ביומיום,אבל מול עצמנו אנחנו הכי שקופים ופגיעים כדי לקבל את הארה המיוחדת שמסכמת אותך.
אל תפחדו מנקודות שבר, מכאבי נפש, מטראומות בזויות וכעוסות,
נסו לקחת את הפאזל השבור הזה ונסו לחבר דרך במוח מחדש מכאב חולשה לחוזקה ולגדולה.
