Love yourself❤

אנחנו מבעד לעצמנו אינם מחשבים, אך הזיכרונות נותנות הוויה ומקום לגעגוע רחוק,

איננו יכולים לקחת מוצר א' ולהפוך אותו למוצר ב', אלא לשפר אותו ולהכשיל אותו בכך שהתוצר המושלם יהיה לבסוף בעל כיוון ויעד חדשים.

לפעמים אני נתקלת בכל מיני אנשים, בכל מיני צבעים וסיסגנות במיוחד בסטיגמות בכל מה שקשור בנראות הפנימית שלנו,

הדרך לסליחה עצמית אינה קלה, ובטח שבטח לא פשוטה, זה תהליך שמרוכז רק  לעצמך, במקום מסוים העולם עומד מלכת.

כולם ממשיכים בשיגרה המסורתית, של עבודה,משפחה,חברים שעולים ויורדים מהרכבת שממשיכה ב200 קמ''ש.

שאנו באמת מסתכלים פנימה ושמים את רוב העולם על הפאוז, לכמה ימים אפילו למס חודשים כדי להבריא את הנפש בתודעה חדשה,

נרחבת ובריאה יותר, וככל שנלחם בה יבואו לקחים נוספים ושיעורים חדשים.

להסתכל במראה ולומר לעצמך : '' סליחה שהזנחתי אותך'' במראה זה השלב הראשוני בעשייה בריאה ומאוזנת.

לרוב רוב האנשים בעולמנו, לא עוצרים אלא יורים חצים לכל כיוון, גם אם זה לאנשים שעזרו לך במשך זמן מה, יכול להיות שזה אינו מרוע מכוון.

אבל לפעמים לומר סטופ, כדי להבריא את הנפש בצורה אינטיגלנטית יותר הרבה יותר טובה מלהמשיך על ריק ולדקור כל מה שבא לאורך או לרוחב, בדרכנו.

סיטואציה לגיטימית ברחבי התודעה שלי סוג של דוגמא שאני מדברת על כך במיוחד בימים האחרונים.

זה כמו מחבל קטן בכל אחד ואחד מאיתנו, שכועס שרוצה קרב מפואר,ומוות הרבה יותר מפואר ממה שהוא נראה לעין, 

דרכי השקר אינם המוטיב הבריא, במלחמה אין מפסידים יש רק קבורות יפות ומפוארות, לכלל האגו ולתודעה פסולה.

זה בא בגלים, בסוף לא היו רוצים לבוא מלשון המשפט ''אבל,אמרתי לך.''.

אנחנו תמיד ננסה הכל לפני שאנחנו יושבים עם עצמו וחושבים ''האם פעלתי נכון?''

אנחנו לא נבוא לעצמנו בשאלה פנימית '' האם עשיתי מהלכים שגויים?'' 

לראות את המציאות האמיתית ולא את המדומה ואשליות נוספות ברקע, אני חושבת שאם מגיעים למצב שכזה.

עוצרים, חושבים אחורה, לראיה מחודשת ובמיוחד לתובנות חדשות שכל יום מלמדות אותך מהי סליחה עצמית.

סליחה היא אינה טראומה מורכבת, היא מהלשון ס.ל.ח

לבקש להוקיר לעצמנו סליחה, ולחבק אותה גם שהיא כואבת.

ללמד וללמוד מהי אהבה עצמית ומשם זה מתחיל, לא במניירות של מעטפת שקרית כדי לצאת המתקרבן, או המתקרבנת על גבהו של האחר.

משם הכל מתחיל, והכל נגמר.

 

 

"סליחה העצמית בתחילה ברגע אתה נותן להיכנס לתת מודע, לטוב ולרע."

לפעמים לרובנו המוח נעצר,והחמצן נגמר

שליטה עצמית אינה בהכרח בסובבים אותך, באינטואצית התגובות הרלוונטית..

כל אחד סוחב את שקי החול על הגב, לפעמים שקי חול כאלה מיותרים ללא אוויר, חול אפור שנקרע מהשקית 'ונוזל על שולי הדרך במיוחד בהתנדנדויות.

שאני כותבת על רגעי מעשה, אני בדרך כלל לא נאבקת עם הגורל אלא נותנת לו לזרום בכפות ידיי בכל מיני זוויות,זרמים,וכיוונים  ולפעמים ההחלטה לשלוט בסיטואציות של אחרים כבר לא רלוונטית, החוט שלהם אצלי כבר נקרע .

לעיתים השיעורים החשובים ביותר בחיינו, זה לא בהכרח ממקור ראשון, יכול להיות מסיפור מתגלגל באלף זוויות שונות. כדי שאנחנו לא נגיע למקום המיוחל שמספרים לנו עליו 

יכול להיות ההבנה הנחרצת שלפעמים אדם בעל מעמד מתחזה, יכול להרים על האחר באלף ואחד כיוונים.

אני לא אוהבת התחכמויות, רעש וצלצולים במיוחד פגיעה באדם לאחר,וכבודו המונח על המאזניים.

לפעמים אהבה חברית היא הדדיות לאחר והבנה שצריך לקבל ולחשוב.

לא בהכרח על סיטואציה מורכבת, אלא על הדרך שהגעתן אליה. 

בכבוד או מרמה? באהבה או שנאה? בקנאה או בהחלטות שגויות ללא מחשבה בכוונת תחילה?

לפעמים שיעורי החיים לא תמיד צריכים להיות קיצוניים למרבה האנשים, אלא באיזון עם המוח והלב

בכבוד אחד לשני,ועשייה טובה.

תקשיבו לפני כל תגובה, לפעמים זה משמעותי לכל איש בנפשו. 

סיטואציה מורכבת זה מה שרוב האנשים עושים מאגואיזם לפעמים תניחו אותו בצד, ותנו למים העכורים לעבור במהרה.

במיוחד למים הנקיים וטהורים תנו להם להיכנס לכם לאט לתת מודע,

שלכן ושלכם באהבה,אמיליה.

שבוע טוב לכולנו.

אני יושבת מול עצמי, ונזכרת בזיכרונות שבנו אותי למה שאני היום.

אני נזכרת ברוח הקרה, שהייתה בתוכי לפני המון זמן שהפכה לחמה עם  השנים.

חוסר ביטחון זה מילה כל כך רחבה ומלאת חשיבה שאני חושבת על כך, נותנת את ההסבר כלפי עצמי ולא לאף אחד אחר.

ישנם אנשים בכל מיני זכרונות שעולים לי, עם הלקחים והמוסר שבתוך הזיכרונות האלה שעשו אותי הרבה יותר חזקה,

מפעם לפעם את לומדת את האנשים שאת רוצה בקרבתך, ואז עולה השאלה המהדהדת ברחבי תודעתי: '' האם זה אינטרס?''

מפעם לפעם אני מסתכלת על דמויות מרכזיות בחיי, שעוברות שינוי לטובה, שבסוף הדרך אותם אנשים אומרים לי תודה על השינוי שגרמת בי,

להבין שאני יכול או יכולה להיות הרבה יותר ממה שחשבתי, ניצוץ באנשים שחוזרים להאמין בעצמם,המלחמה האינסופית שהם עברו בחיים,גרמה לי להבין דבר אחד.

שהאופי שלנו בכל גיל יכול להשתנות, בין אם לטובה או לרעה. 

אני משתדלת תמיד להסתכל על הדברים בצורה חיובית מספיק, כדי לנתב את החיים שלי לטוב ולעשייה עצמית מתפתחת, שגם במצבי שפל אדע להתנהל בצורה חכמה וחזקה יותר.

דברים מתחילים לקבל צורה, ואני מרגישה ה'אומנית'' שצריכה לפסל את עתידי בחימר, כדי להבטיח הצלחות,וללמוד מכישלונות.

הרבה אנשים לקראת משבר, הלכו להם ואז גיליתי בין הדמעות שהפכו מהר מאוד לחיוך מנצח, קודם כל בשביל הנשמה שלי,ללמוד שהטעויות העבר הן בעבר.

ולהשאיר אותם שם, ולא לפעול על פי הן. 

זה חשוב בכל גיל, לדעת להתפתח ולשמור על איזון ולנסות לא להחדיר מחשבות של אחרים לבסיס ליבנו, או איך שאנחנו אומרים חשיבת התודעה שלנו. 

כן להקשיב, אבל לקחת משם את הדברים שנותנים לך הבנה ומוסר להמשך. 

וזהו להיום.. שיהיה לכולנו שבת שלום, ותחילת שבוע נעים.

''כולנו יהלומים,על ידי עצמנו או על ידי אחרים.''

הרוח נסערת על החלון, והדי התה מהדהדים לי ברוך

המים זה אלמנט כל כך מרגיע וגם גועש, אלמנטים של הטבע נותנים את הייבוא הנכון ביותר להתנהגות פנימית מסוימת.

הצלחות וכישלונות, בין היתר נותנים לי תודעה אחרת ונרחבת יותר.

המוח עצמו מתפתח מפעם לפעם, ולפעמים הראש עמוס בחישובי דרך מסוימות כדי להגיע לרוגע מוחלט, שלא קשור בדברים נלווים.

אולי הבנתי, שתהליכי החיים אינם קשורים בהכרח לדברים כבדים על הלב, החוכמה מדברת מבעד עצמה למילים שאני כותבת.

דרכים ותהיות, שנזרקים לי במעגלי רוחות קרירות, נותנים לי חיזוקים על עצמי. 

ישלי מנטרה עצמית חזקה בכל יום, להוות עליי את המראה שלי ולהתרכז בה, וכל האנרגיות השמחות והעצובות שאינם שלי, אני משליכה לרוח הסערה.

חיזוקי אהבה עצמית, מפעם לפעם.. 

אני יותר רגועה, מבעד המילים אני מרגישה את השלווה השמיימית שאני נמצאת בה, במאוזן ולא בקווי גרף קיצוניים.

אני לא תלויה באף גורם לתת לעצמי את השלווה שמגיעה לי.

והכח הוא בתודעה שלנו, בנשימה אחר נשימה, בריפוי מנטלי עמוק.

בלדעת לסלוח ולקבל את ההוויה שלנו,איך שהיא וכמה שהיא מוארת או חשוכה.

לדעת לשים את המאזניים על כל אדם בחיינו,במרכז.

לצמוח ולהרוס זה אותו מוטיבים, השאלה שתמיד אני שואלת את עצמי 

את מה כדי יותר? בכל צעד וצעד מנטלי שלי על עצמי כלפיי האדמה.

ימים עוברים והכל נהיה שקט יותר, תקופה חדשה נפתחה בכל כך הרבה מוות לאחרונה חלק יזדהו, וחלק לא.

יש דברים שהלב מבקש להבין את סיפורם, לצלול לתוך הכאב כדי להוציא את הטוב ביותר מאותם רגעים.

זה לא פשוט, ללכת מהלוויה להלוויה או לאזכרה של חברים או משפחה שלפני כמה חודשים ישבנו וצחקנו כולנו ביחד, או דיברנו בטלפון.

אני באמת מנסה להבין שהמוות זה הדבר היחידי שיותר אכזרי מכל דבר אחר, כי אין לו תרופה.

מן הסתם, זה גם מזכיר לי שאנחנו דמויות זמניות מתי שהגורל יחטוף. 

הדבר היחידי שלמדתי עם הזמן, שהמוות הוא הבטוח ביותר בין החיים. 

אתה אף פעם לא יודע את מי תאבד, או תרוויח. 

ככל שהזמן עובר, הכאב נעשה לאדישות נעלמת.

לפעמים היא מופיעה ולפעמים קצת נשארת והולכת לטייל, בין האנשים והמקומות שאנחנו מכירים.

יצירתיות.. זה מוות וחיים..

מן מטבע של מה יוצא, בין אם אירועים או מעשים

אפילו גם מילים.

יצירתיות זה לפעמים תמונה של עצמך לא מאופרת או לחזור לפנות בוקר מאיזה יציאה ,מחזיקה את הראש ומחייכת.

כי צחקת מאיזה סרטון טיפשי וויראלי באיטרנט, או נזכרת בזכרונות משמחים

יצירתיות זה לשבת עם חברים ולהרגיש בסדר להיות משוגע לכמה דקות או שעות, ולצלם וידיאו שלך עושה פרצופים, בין אם שמחים או מצחיקים של אנשים שבוחרים ללוות את כולך, ולא רבע או חצי..אלא בשלמותך..

יצירתיות זה שלכל דבר יש אישיות משל עצמו, 

בין אם שמחה או עצובה, 

יצירות זה הדרך עצמה, בין אם בדסמית או לא, 

לפעמים אנחנו כל כך תקועים בעצמנו במקום להבין את התמונה הכוללת. 

שזה לא שזה רע, וגם לא שזה טוב, אבל זה נותן פרספקטיבה אחרת. 

שיחד עם כל המסע הזה שלך על הכתפיים, את עם ראש מורם אומרת שלום למשפחה שיצרת,

למסלול חיים שונה, 

בין אם מטורף או רגוע , או אפילו הכל ביחד .

ורק אז את מבינה שאת חיה ונושמת.

ועוד בדרך נהנת, לא מרגעים רק עם תאוות בשרים אלא רגעים כאלה שאת מסתכלת על עצמך במראה ומתעצמת, ואפילו מחייכת.

משיעורים, מלמידה והשכלה, 

כזאת יצירתיות,אחרת.

מי היה שזה יהיה כל כך קשה עבורנו,

הימים עוברים לאט יותר, התשוקה לשמוע את הקול של סבתא שלי גובר וגובר.

פעם היא ניהלה איתי שיח בשיחת טלפון מאוחרת, בסביבות שמונה וחצי בערב.

ואמרה לי כמה היא אוהבת אותי,כמה היא שמחה שיצאתי מכל מה שאי פעם עברתי.

אני יודעת שהיא מסתכלת עליי מלמעלה ומחייכת, חיוך כזה שרק היא הצליחה לחייך אליי.

ואז אני נזכרת בשיחה עם דוד שלי על הקבר שלך, אפילו קצת ליד.

עם סיגריה ודמעה שירדה מעיניו והוא אומר ופותח כלפיי '' את מתחילה להבין את מהות החיים לאט לאט,

כל שיחת טלפון של אמא , של פגישה שנדחתה ועוד.. נותנים לנו להבין עד כמה החיים שלנו שבריריים, אנחנו כל כך מרוכזים בעצמנו,בהצלחות,בדיכאונות,

במי נפרד ממי, שלאט לאט זה סוגר עלינו, ושאנחנו מגיעים לרגע הזה ,אנחנו מתחילים להבין עד כמה היינו בתוך עצמנו..''

אני מסתכלת עליו, ואני מבינה יותר בכל מילה ומילה את המשמעות שסבתא שלי אינה בעולם הזה יותר.

ולאט לאט, אני מתחילה להבין שהחנק שיש לי בגרון עמוק עמוק, לא ירפא אף פעם. 

אני אוחזת לו את היד מסתכלת עליו בלבן של העיניים שלו ואומרת: '' סבתא,אמא שלך אהבה אותך..

אני זוכרת שהייתם עוד בתקופת הכאסח הישנה, היא לא הפסיקה להחמיא לך גם אז''.

דוד שלי מסתכל עליי.. עם שלוש דמעות ואחת כבר על הלחי ואומר לי : '' תשמרי על עצמך'' 

ומחבק אותי חזק לחיקו, וכשאני מסתובבת אני רואה את אמא שלי נקרעת..

בוכה, ואני מנסה להיות שם. 

לפעמים לחבק,ולומר שסבתא שלי לעולם לא הלכה.

ואז אני מבינה כמה החיים שבריריים, כמה אנחנו בתוך עצמנו ובבועה של להצליח ולעשות כמה שיותר כסף,

וכמה שיותר כח, אנחנו רודפים אחריי התאוות שבחיים לא יגיעו, בנוסף.

שתי חברים מהכלוב נפטרו לא מזמן, גמדי וקוקי זכרונם לברכה.

אני נזכרת בשיחה של דוד שלי מעל הקבר של סבתי זכרונה לברכה,

ואני רואה עד כמה הוא צדק, לכל מצבי החיים..

שתי ילדים לפני גיל 30, שהיו להם חלומות ותקוות.

רקמו הצלחות רק בניירות, ובדיכאון ורוד שלא עדיין התחילו את החיים.

דיכאון ילדים , פעם היה לי שיחה עם מכרה שדיכאון זה פריבילגיה שמתחילים לגדול.

אבל דיכאון זה סוג של מחט לצאת מהבועה שחשבת שאתה נמצא, כדי להתמודד עם הסיטואציה בצורה חזקה יותר.

תשמרו על החיים,קרוב ללב ותחבקו את היקרים שלכם חזק, צאו מהבועה אחר המרדף שלא משתנה,

ולרגע תבינו, שכל נשימה היא חשובה וכדי לחיות צריך למלא את המעגלי החיים, לא רק בכסף אלא באהבה ,ביציבות. 

גם להבין לרגע, לשבריר שניה.. לצאת מהבועה של עצמנו בסוף יום ולהוקיר תודה שאתם הרבה יותר חזקים.

ולחייך כי אין מי שחייך מלבדכם, גם ברגעים קשים.

לפעמים בלי לשים לב, השדים מנווטים אותנו לסאגות חדשות.

הגורל מנטב אחרת, והווה והעבר נלחמים זה בזה פעם אחר פעם.

דפוסים ישנים נערמים,וחלקם נהרסים לדפוסים טובים יותר.

הקלפים של העבר נשרפים, ועוברים לעוצמה רוחנית שכזאת לעצמנו.

ההתבגרות, הניסיון והלקחים.

כולם הם מן עבר והווה, שלדעת לקחת את עצמך לאיזון שמיימי.

איזון משמע שיש פה גם נפילות, אך הגרף עדיין בעליה וירידות קטנות שמתאזנות לנו,

המוח שלי לוקח מידע פוטנציאלי, ועובד שעות נוספות.

לפעמים על חמש צעדים קדימה, ולפעמים על עשרה.

הלב שלי שם על עצמו קרחונים של קרח, קרח קר, שמקבלים ממנו כוויה אם מנסים להיכנס דרכי בכח.

אני עוברת את אותו שיעור במקום מסוים, כדי לאפשר לעצמי לעצור את הגבול לפי מה שאני צריכה,

רוצה גם. 

אני נותנת לעצמי להגיע להבנות בזכות הכח של החוזקה שקיים עמוק עמוק בעצמי.

זה כבר לא קשור למוות אגו, זה יותר בניה הרבה יותר אמיתית משברון כואב.

למדתי המון,השכלתי הרבה, תובנות תטעיות,אבל אני תמיד אשאר

הגרסא החזקה ביותר של עצמי.

אי אפשר לשלוט עליי במקום מסוים עד הסוף, כי אני לא נותנת את המוטיבים הנכונים לשליטה- אני מייבאת אותם רק על ידי מגע. 

אך בסופו של דבר אני מרגישה במיוחד בתקופה הזאת כמו המלכה בשח מט, היא שולטת בלוח.

במרכבויות של מהלכים, בעתיד- ובהווה.

מלאכים תמיד קיימים בתוכנו, הם הלבידו העמוק שלנו.

השדים גם הם בתוכנו, במקום מסוים כולנו נועדנו לגורל ולרוחניות מהפנטת שקיימת בכל אחד מאיתנו

זה לא אומר שאנחנו מושלמים, 

שתיהם בתוכי בוחרים את הצדדים הנכונים להם ביותר, שהריח של הקטורת מרפא את החלל שאני נמצאת

אני מרגישה חולשה מספקת, היא לא רעה ולא טובה.

היא נטרלית, להצביע לי על מורל הדרך , להדריך אותי להמשיך בתלם.

לראות את ההווה מול כל דקה שעוברת בשעון, ולחבק את הדקות האחדות האלה שיש לנו לעצמנו.

לדעת שהכל מהכל תמיד יגיע ללב למוח, לזרימת הדם שלנו.

יש בזה גם רוח חמימה, של זימון שפע ואהבה. 

של כבוד לגורל, ולתת לו יד ולא להתנגד לו.

אני פותחת את העיניים עוד ועוד, הקיום שלי בתוך תוכי מתחיל להיות שלם.

להיבנה להתפתח, ותמיד לזרום נגד הזרם.

תמיד הייתי עקשנית על העקרונות שלי, זה התחיל מגיל צעיר.

גיל המורדת, ותמיד נשארתי כזאת.

יש בזה טוב, ויש בזה גם רע.

אבל שאת לומדת להעריך קודם כל את הנוכחות שלך,והאור שיוצא ממך..

הכל מתגמד, בשלווה ובאור.

שבת שלום מלאת אהבה.

אפשר להתחיל שאולי הגעתי לעוד תובנה, 

גם אם כל מה שיקרה לך, יפיל אותך  או יפתח טריגרים ישנים,קטנים וגדולים

במקום מסוים זה פותח עוד עוצמה בתוכי, אבל היא פעם עוצמה אחרת.

היא עוצמה שלא לוותר על מה שחשוב לי, לעמוד על העקרונות שלי.

להגיע הבנה עוד יותר גדולה, שמגיע לי להיות שמחה.

להיות מובלת אחרי עצמי, לטוב ולרע.

לנסות לסלוח לעצמי, תמיד. 

לדעת שאם נפלתי, לא לשפוט את עצמי אלא להמשיך לעלות למעלה.

כי הכי קל זה לפול לתהום עמוק יותר, אפל יותר ורע יותר.

במקום מסוים, אני רוצה כל כך להצליח..

אני רואה מדרג, כמו מדרגות, מנסה להשתלט על האיזון של עצמי.

לשים את עצמי במרכז, לשים את המקום הבטוח שלי ראשון כלפיי הכל.

להרחיק מחשבות שליליות, להתעלם מאנשים שמנסים להפעיל עליי מניפולציות הזויות.

ולבסוף, אני זו שמחליטה ובוחרת איזה אדם אני רוצה להיות.

הבנתי, שלא תמיד יכילו אותי, או יתנו לי עומקים מכל אדם בעולם.

אני הרובד העמוק של עצמי, ואולי הגעתי למסקנה שאני צריכה להסתיר אותו.

לשמור לעצמי את העומק שלי, את הרבדים והאינטילגנציה שלי.

כי לא תמיד יראו בך את ההבנה,איך להכיל אותך.

ככה זה גם דברים שאני עוברת עם עצמי, לסלוח קודם כל לעצמי.

לנסות לאהוב כל פיסה בעצמי , למרות שקשה לי.

אבל כל פעם מחדש, אני זוכרת לעצמי עוד חלקי תמונה או עוד מקומות שאמרתי לעצמי

אמילי תתעוררי, את אמא ואבא של עצמך.

אני לא שוכחת כמה כוחות יש בי, 

כמה כח יש בלב שלי,

כמה אור יש בתוכי,

כמה אהבה ענקית וטהורה טמונה בי שהולכת איתי לכל מקום אפשרי.

אני לפעמים נופלת, אבל אני קמה כל פעם עם תובנות חדשות.

בבקשה שאני תמיד תמיד יזכור, שאני מושלמת.

יחד עם כל האופל שבתוכי,ויחד עם האור שנמצא עמוק עמוק בלב שלי,

והדמעה שעכשיו יורדת לי על הפנים, זה כי הגעתי לעוד מדרגה 

למדרגת הסנטר האישית שלי.

לפעמים יש ימים שהפעימות ספורות, והנשימה כבדה עליי

יש ימים שהלב הוא האיש סוד היחידי בעולם שהוא יכול להבין מילים כבדות

הלב שלי יכול להכיל הכל, אבל לא יכול לקחת את האוויר פנימה.

הלב שלי יכול להסתמך רק על עצמו, ויכול להאמין שיש אנשים טובים בחוץ.

ויכול להיות שהלב שלי הוזה, זה המערכת של הלבד. 

נוטפת עוד קצת דם על בסיס יומיומי, הדמעות זה כבר פרץ אחר.

שאת מבינה שביומיום, את מנסה להתקדם צעד אחר צעד.

הלב רוצה שיהיו שם , שיכילו את הלב שלך ואת הקיום שלך.

ובמקום מסוים, כל אחד לעצמו- שתי ניגודים סותרים לעין.

הלב שלי זה המקדש הפרטי שלי, עם רגעי העצב והשמחה

הבכי וכעס, ויכול להיות שאני תוהה באמת , האם באמת אוהבים את הבפנים שלי

חוץ מאת מה שיש כבר בחוץ, יכול להיות שאני בעמדה לבד, נגד כל העולם.

והמחשבות רצות לי בראש, אוכלות את הלב ושותות את הדם.

הכאב בגרון לא נח לי, כואב לי.

ועכשיו אני יודעת שאני בדרך לשינוי, ובמקום מסוים מרגישה לבד.

למה הפנטזיה שלי צריכה להיות שיתנו לי את המקום, לדבר וגם לבכות.

ואם לבכות לחבק את הכאב ביחד איתי, ולתת לו ללכת בחיבוק?

למה אני צריכה לפעמים להסתיר את הבמה, ולהיות מאחורי הקלעים?

שהגוף כבר רוצה לוותר, והנשמה רוצה ללכת למקום אחר.

הלב שלי יודע שקשה לו, אבל עמוק עמוק בפנים, הוא יודע שהוא בטוח.

הוא לוחש לי '' רק אל תרימי ידיים..''

''הקיום שלך בעולם חשוב.''

ולבסוף, הכל יוצא.