לפעמים יש ימים שהפעימות ספורות, והנשימה כבדה עליי
יש ימים שהלב הוא האיש סוד היחידי בעולם שהוא יכול להבין מילים כבדות
הלב שלי יכול להכיל הכל, אבל לא יכול לקחת את האוויר פנימה.
הלב שלי יכול להסתמך רק על עצמו, ויכול להאמין שיש אנשים טובים בחוץ.
ויכול להיות שהלב שלי הוזה, זה המערכת של הלבד.
נוטפת עוד קצת דם על בסיס יומיומי, הדמעות זה כבר פרץ אחר.
שאת מבינה שביומיום, את מנסה להתקדם צעד אחר צעד.
הלב רוצה שיהיו שם , שיכילו את הלב שלך ואת הקיום שלך.
ובמקום מסוים, כל אחד לעצמו- שתי ניגודים סותרים לעין.
הלב שלי זה המקדש הפרטי שלי, עם רגעי העצב והשמחה
הבכי וכעס, ויכול להיות שאני תוהה באמת , האם באמת אוהבים את הבפנים שלי
חוץ מאת מה שיש כבר בחוץ, יכול להיות שאני בעמדה לבד, נגד כל העולם.
והמחשבות רצות לי בראש, אוכלות את הלב ושותות את הדם.
הכאב בגרון לא נח לי, כואב לי.
ועכשיו אני יודעת שאני בדרך לשינוי, ובמקום מסוים מרגישה לבד.
למה הפנטזיה שלי צריכה להיות שיתנו לי את המקום, לדבר וגם לבכות.
ואם לבכות לחבק את הכאב ביחד איתי, ולתת לו ללכת בחיבוק?
למה אני צריכה לפעמים להסתיר את הבמה, ולהיות מאחורי הקלעים?
שהגוף כבר רוצה לוותר, והנשמה רוצה ללכת למקום אחר.
הלב שלי יודע שקשה לו, אבל עמוק עמוק בפנים, הוא יודע שהוא בטוח.
הוא לוחש לי '' רק אל תרימי ידיים..''
''הקיום שלך בעולם חשוב.''
ולבסוף, הכל יוצא.
