Love yourself❤

פותחת את העיניים, מתעוררת לאט בשעות הבוקר.

שומעת את הצלילים והציוצים של הציפורים בבוקר,

אני חושבת פשוט להזיז את הגוף, מתמתחת ונעלמת לתוך עצמי.

הולכת למראה ומחייכת, אני יודעת שהכל בסדר.

שוטפת שיניים ותוך כדי מרתיחה את הקומקום.

מסדרת את החשיבה היומית, מסדרת לי בנחת מוזיקת בוקר שנותנת לי וויב לאהבה עצמית.

גם אם זה רגע אחד, אבל זה רגע שלי.

אני מסדרת את המחשבות הלא חשובות בתוך מגירות קטנות במוח האחורי, ושמה מנעול.

אני מגבירה את המוזיקה, ונכנסת למוד של להרגיש אותי.

אני רוקדת, אחרי כל כך הרבה זמן שפחדתי להסתכל על המראה, שאני עדיין מפחדת להתסכל עליה לבד.

אני מסתכלת על עצמי, ואני לא מתרכזת בהפרעות דמוי מנסה להתעלם מהם, להעלות עליהם לרמוס אותם,

אני חושבת מה עושה לי טוב, ואני פשוט רוקדת, אולי אפילו קצת נוגעת בעצמי בצורה שאני אוהבת להתבלט,לאהוב כל פיסה בתוכי.

גם אם זה עניין של כמה דק, הדבר הזה הכניס אותי לאהבה עצמית, גם אם היא לכמה שניות קטנות מתוך יום שלם.

גם אם זה לאט, אני לומדת לאהוב אותי, להצמיח את השורשים הבטוחים שלי,להטמיע אותם. 

פשוט רוקדת,עם עצמי וממשיכה את היום.

לאהוב את עצמי

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

להסתכל בראי ולחייך בשבילי זה כבר שיא,

אני זוכרת ימים שהייתי מסתכלת שוב ושוב על הדברים השיטחיים שלא מביאים לי מנוח.

ישנם אנשים שכותבים לי שזה יעבור לי, אבל האמביציה העצמית הנכונות לא להישאר במקום, ולהיות כל הזמן בעשייה כלפי הטוב שלי, אז זה לא יעבור לי. 

כי חלק מהפרפקטיוניזם זה השליטה העצמית שמביאה אותי קדימה כמה צעדים, הפרפקטיוניזם שלפעמים הוא אוכל אותך ,ואתה מרגיש כל ביס וביס בלב.

פרפקטיוניזם שלא משנה מהי התשובה לשאלה, את תעשי את כל הדרכים כדי לטעות ומכל טעות תעשי דרך מחודשת, ואם את צודקת את תלמדי איך לשחרר או יותר נכון איך לשפר 

.

אבל לפעמים אותה הצורה המושלמת שאנחנו כל כך רוצים- היא לא המאוזנת ביותר, למשל כמו תהליכי החיים. 

תהליכי החיים מתחילים ברעיון לנוע ,ולהמשיך לנוע גשמית לכיוון המטרה.

והמעשית? מה איתה? 

לפעמים אנחנו נשאבים למשברים שלוקחים מאיתנו כוחות , שאנחנו מול העירום של עצמנו בסופו של כל יום.

העירום האמיתי זה הלדעת את עצמך טוב יותר,לעלות רעיונות ,לצחוק ולבכות ביחד ,הרצון לדעת לנוע ממנו למקומות טובים יותר. 

העצם החשיבה היא על לתת את המודעות שלך לעצמך, להתעצם ממנו לבד ואז ביחד , לדעת לקחת את הלבד אבל לא להתנתק לחלוטין.

ולאט לאט לשבור את המגננות שלא משרתות אותנו יותר.

האמת לפעמים שאנחנו שמים כל כך הרבה שדים על עצמנו, כדי להגדיל את העוצמות הפנימיות שלנו אבל בלי לשים לב אנחנו מגדלים את המפלצת שלנו ויחד עם זאת

בונים את עצמנו מחדש.

העירום שלך זה המקדש הפרטי שלך, זה לא רק פיזי אלא גם נפשי ברגע שנשחרר את כל החומות- אנחנו נהיה הכי פגיעים וגם הכי חזקים.

אנחנו נשבר ונבכה אבל היי רגע, אנחנו נכנס לתוך מהפכה עצמית, אבל המהפכה העצמית הזאת יש יכולות ריפואי משלה.. 

הכעס אינו מניח לי נכון , והשינאה שטמונה בי שנים על מעשים של העבר ,אבל אני יותר חזקה בזכותם.

 ובכל פעם שיורדות לי דמעות אני מצלמת את עצמי נאבקת,בתוך כל הכאב שלי ולבסוף?

אני נהיית מחוזקת, אולי אנחנו באמת סוג של יהלום מסוים.. 

שכל מכה שהחיים נותנים, אנחנו נהיים מלוטשים יותר, אמיתיים יותר, וחזקים הרבה יותר.

רק מי שחווה מוות רגשי,לתוך הגופני יכול להבדיל בין כמות הזרימה של הדם למוח בין סיטואציות

 

שאנחנו בסכנה ,הגוף מגיב כמו חיה פצועה בשדה, שלא יודעת מה יבוא על גורלה.

ככה זה גם בהתקפי חרדה, בימים האחרונים אני שוקעת להמון עשייה עצמית וממשית, ומתחילה לחזור לעצמי בצורה מחושבת ועצמאית יותר.

אני נזכרת בשרשרת של הפסיכולוגית לשעבר שכתוב בגדול ''לנשום'' בזהב נוצץ על צווארה, אני נזכרת בהקשבה בסיפורי הצורמים.

אני נזכרת, בדמעות לחייה והבעה שלא יכולה לקלוט כאב יותר, ואז שהשעה מסתיימת.

אני עוד יודעת שהיא צריכה לשמוע כל כך הרבה, אבל לפעמים אני נזכרת גם ברגעים שהיינו מדברים על פילוסופיה ומהי בשבילי.

יש המון, לכל אחד ואחת תובנות אחרות ומוכשלות יותר ויותר, יש אנשים שתמיד התגעגעו לתקופה מסוימת עד כדי כך שהם יאבדו את עצמם בדרך אפורה.

ויש כאלה ששמים מגננות ללא הפסקה, אבל כשאי אפשר יותר לשים אותם, הם בהבעה ריקה אפילו לא קרה.

ויש כאלה שחוו שחור ובורחים ללבן מהסביבה, כדי להתלות בתיקוות שלא התקיימו,

בונים לעצמם מציאות מדומה של ''טוב'' שהכל רע.

כמה רעה היא הבריחה ,לאלכוהל ,לסמים ,אבל באהבה הם לא בורחים,.

הם מנסים להמציא את המושג אהבה מחדש, לתת לה מונחים ותתי נושאים,שהמילה הזאת כי כל כך פשוטה שעושים אותה כמו פאזל אלף חלקים.

פעם הייתי אומרת להמון אנשים כמה אהבה יש בלבי כלפיהם, היום אני יותר בוחרת את מי להכניס לשם, בהשגחה קודם כל על הלב שלי.

 

לפעמים המוח והלב מבלבלים את הדרך

 

לא הבנתי תמיד את המשפט הזה, כי המוח זה איבר משל עצמו

והלב,הלב הוא שריר אחד גדול ופועם שמעביר דם לקצה השני ולאחר, עם כל הכאב שיש לי לומר על המשפט הזה

חלש, אני לא מאמינה בו ככל שהטיב הלב הכוונותיו אמיתיות מספיק הלב לא תופס את המוח, שאת בטוחה מספיק במי שאת ובאור שאת מקרינה לסביבה.

את מבינה כמה המשפט הזה לא נכון, לא תקין ולא אמיתי, האובססיה יוצרת מציאות כל כך עקומה,ומכוערת.

שהמושג ''אהבה'' הופך לתאווה מסנוורת, בלי דרך קדימה רק אחורה.

אז אם פגעתי לך בול בנקודה רגישה, צאי את לעצמך למסע כדי להבין עד כמה בנית לעצמך מציאות מדומה, ושברי את המראה.

האמיני בלב ,ולא בכאב של אחרים שמלבישים עלייך אלפי אלפי סיפורים לא אמיתיים

.

וזהו חברים, שיהיה שבוע טוב

ולילה מקסים.

חוזק נפשי זה להתקדם במטרות אחת אחרי השניה, וגם לומר על הקושי תודה שעשה אותי יותר חזקה
חוזק נפשי זה לדעת להתמודד לפעמים לבד,כדי להבין את התובנות אחרי שיחה שלוקחת אותך לעוד מבוך בעצמך כדי להבין ,עד כמה המבוך פשוט ממה שאנחנו עושים אותו.
חוזק נפשי זה לדעת להרים את עצמך, להסתכל באיזון כלפי הקידמה שלך מול עצמך ,ולחייך לעצמך מול המראה שיורדות דמעות ולא בהכרח מתוך חולשה אלא חוזקה שגודלת עם השנים,שאת מתחילה להבין כמה את שווה לעצמך ולא לאחרים.
חוזק נפשי הוא גם להרים את עצמך, אך גם שהכי קשה לך והכי רע לך את דופקת חיוך כי כל בעיה מתגמדת שמקבלים אותה באהבה,ובביטחון.
חוזק נפשי הוא הפחד שהופך להתמודדות מול עצמך,גם ברגעים הכי שבריריים שיש.
חוזק נפשי זה להסתכל על הבעיות ולהפוך אותם לעוצמות שבונות אותך,הופכות אותך לאדם חזק יותר לא כדי להשוויץ מול חברה מסוימת,אלא להעצים את עצמך מול הדמות שלמדת לאהוב,ולקבל בעצמך.
חוזק נפשי,זה גם לדעת לקבל את הקושי של אחרים שחשובים לך, לדעת להכיל אותו באהבה ובאור המיוחד שלך, לדעת לתת לו מקום גם עם כל השיט שלך ופשוט לחבק ולהרים אותם ביחד איתך.
חוזק נפשי זה המשמעות לקיום שלנו,זה חלק מהבניה העצמית שלנו,שהאגו נבעט החוצה.
חוזק נפשי,זה גם לשמוע את האמת בפרצוף ובמקום להעלב ממנה -מחייכים ומקבלים אותה באהבה,כי מי שאומר אותה,אומר אותה מדאגה אמיתית ובלי מהפחד שתפגעי,אלא שתקחי את זה למקום עם תובנות אחרות.
חוזק נפשי הוא עוצמה מבפני עצמה, לדעת להרים לקחת ולפסל את עצמנו בצורה הטובה ביותר,אבל לא רק בשבילנו
בשביל להפוך את הסביבה נטולת מסכות,מלאת ביטחון,ואהבה.
חוזק נפשי נבנה מאמונה עצמית,מלהעיף את האנרגיות השליליות ולבעוט אותם כמה שיותר רחוק ממך.
להוציא את המילה דאון מלקסיקון,לבנות את עצמך באהבה, לתת לעצמך את הזמן להיות את.
לא רק מול המראה, אלא באמת מול החברה שאת נמצאת בה.
תאהבי את החוזק,ואת נפש.
את הרע ואת הטוב- כי לכל דבר יש סיבה
ולכל אדם יש גורל.


 
 

אני דוחפת את עצמי לקצה הצוק, ונופלת לתוך מערבולת של טוב.

אני רואה את הדמות הישנה נשרפת בלהבות קטנות וגדולות, ואין צרחות יש רק שקט.

השקט הזה ממלא אותי באור,כאילו הגוף שלי מתחיל להבין את השיחרור שאני עושה בקצוות הספייס אוף מיינד שלי.

השקט הוא תוצר של רגיעה,לרגע מחשבות מזנקות לתוך קו המחשבה,מחשבות טובות.

אני נזכרת בכל מיני רגעים של העצמה פנימית כלפיי האחר,הרצון לעודד להצלחה גובר בי.

אני נותנת לעצמי לשחרר את כל הרוע שחוויתי, למנף אותו לעוצמות גדולות שמחזקות אותי,ושורפות את הפחד יחד איתו,כאילו לא היה קיים בי.

אני זוכרת לפני מס חודשים, הייתי לוקחת את המהות שלי  ונותנת הסברים על תתי נושאים בתוך השכל שלי ,

מחושבת אבל עם רגש, רגש הוא אחד המניעים הכי גדולים שקיימים בי, אמנם ככל שהשנים עוברות וחולפות על פניי, אני נזכרת ברגעי חושך עם עצמי.

כדי לשחרר את המילה ''טריגר'' ולהפוך אותה לעוד חלק שקיים בי, לעוצמה מסוימת שיכולה לעזור בדרכים עקיפות לאנשים שבתוך הלב שלי.

אני לא אוהבת סטיגמות, או הגדרות לרוב פה כולם חושבים שעזרה לאחר נובעת מהגדרת ''סאב'', אז תנו לי לחדש לכם משהו בנושא על דרך המחשבה המעוותת שלרוב אני לא מסכימה איתה, ואני יאמר את זה בבוטות כי נתקלתי בזה המון לאחרונה,עזרה היא לא חולשה.

עזרה היא כח עוצמתי , שיכול לסחוף כל אחד לרגעי חושך ואור אם משתמשים בה כראוי, לא כדי ללמוד את האדם שמולך כי מה שהיה נשאר בעבר הרחוק, אני מאוד רוצה להאמין שאנשים התגברו מאותם דרכי אפלה וחושך, אני רוצה להאמין בחיים,ולא במוות.

אני רואה כל כך הרבה, כאב לא רציונלי כדי להעצים טריגרים בלי הדרכה להוראת העצמה, וזה מזעזע אותי.

זה מחריד אותי לראות ילדות בנות 18, משתמשות בכאב רק למטרה אחת והיא בריחה במקום התמודדות עם הסיטואציות שיבואו על ההווה שלה.

שאנחנו רוצים למשל לקחת דרך מישהו או מישהי, חלק מהדברים נשכחו כלא היו, הריגת נפש כדי לבנות אדם ''מזויף''.

המון אנשים וויתרו על האמת הפנימית שלהם,האמת שלקחה אותם למקום א' אבל הם בחרו בסיטואציות לא אפויות למטרה אחת כדי לברוח.

הבריחה היא תוצר של חוסר התמודדות, חוסר האכלה ריגשית וגופנית. 

היא תוצר של הרס סביבתי שלוקח סיפור פשוט, ומפענח אותו בצורה מעוותת ולא בריאה, הזיוף והפחדים מהכאב של הבריחה בתוך אנשים.

לפעמים הוא מגיע לתוך רולטה ללא מעצורים שרק ממשיכה להסתובב ולאכול עוד ,ועוד,ועוד ללא ערף.

עד שזה כבר אוכל אותך מהטוב אל הרע, ואז אותו אדם משתנה לצורכי הסביבה האגואיסטית ,הרעה,והקרה.

אני מסתכלת על אנשים כאלה תמיד,שאיבדו תיקווה מהאנושות,מהחיים,מהאור שהפסיק לזרוח

אני מסתכלת טוב על העיניים שלהם זזות,הורידים על העיניים שמרמזים על חוסר חשק ועייפות, 

הם וויתרו על החיים,הם כמו נשמות מתות בתוך שק בשר.

שק בשר פשוט קר,ועיניים עצובות עם מלא מסכות בכל הצורות, ואני תמיד מנסה להבהב להם בחזרה את האור.

אבל לפעמים אני נזכרת שאני לא סופר וומן, והולכת לנקודת ההתחלה שלי שוב כדי להאמין בטוב של עצמי,ולהביא את המהות לאנשים שבתוך הלב שלי.

אני לא יכולה לעזור לכולם,אני לא יכולה ללכת למטה במקום למעלה ולפעמים אנשים יוצאים מהחיים שלך בגלל זה,כי את מתחילה לפתח את עצמך.

ואז המחשבות האגואיסטיות מהצד האחר ממהרות לבוא בשלל קללות יפות, בשלל  מילים וצעקות.

ואז אני עוצרת,מסתכלת מלמעלה על אותו אדם קטן,לא צועקת לא מקללת,מדברת בשקט וברוגע,

להתראות,ומנתקת.

חלק מהמטאפורה של פנדורה היא קופסא שרובנו מאוד אוהבים לפתוח ולהשוויץ ברגעי כאב מול אותה חברה ''סאדיסטית''.

החברה שלנו בנויה מהיררכיה כל כך פשוטה, ויחד עם זאת מאוד מורכבת אם מסתכלים על כל הפרטים הקטנים.

שאני צריכה להשתלב במקום מסוים לפי תכונות פנימיות, אני עושה לעצמי סדר במיינד ובונה את המסכה לאותו אירוע, מצד אחד

ה''מסכה'' המדוברת היא יכולת לפענח את הסיטואציה המתרחשת מול אותו נקודת עמידה שאני מתייצבת לתוכה, ולפעמים אני אומרת לעצמי לא כדי לפענח את האדם מולי

אלה כדי להכיר את יד היוצר. 

אנחנו יוצרים לעצמנו התחברות לדברים חיים, ממקום של אינטרס- ולפעמים אותו אינטרס ממוגן על ידי רדיפת אשליות כוזבות על האחר.

לפעמים הוא יוצר ספייס אוף מיינד מסוים שנותן לנו את האינפורמציה המוטעת על אותו הוויה ומהות- שלפעמים אחרי זמן מה הכל נראה אחרת.

משהו שלא מובן לי, אני בנאדם רגוע אבל לא נאיבי. 

יש דברים שאני בונה להם את התמונה המדוברת בתוך המיינד שלי, כדי להוציא את עצמי מנקודת המבט ולראות דברים בצורה חותכת,וישירה.

אי אפשר לנתק את הרגש, אם משתמשים במוחנו כדי לפענח את צורת הדיבור של האחר, ויחד עם זאת הלב מדבר מעצמו.

אנחנו תמיד פועלים על ידי רגש מסוים, על ידי מהות וכוונה כדי להחליט איך ללכת ועל מה לדלג.

החוכמה היא להבין את מקום ההוויה שלנו לא מול האחר, אלא כלפי עצמו ולדעת לבחון יחד עם אותו רגש מה הדבר שלוקח אותי להרגיש א' ב' וג'.

החוכמה באה מהשקט, והשקט הוא זה שסוחף את הלב והמוח להבין שיש משו שמעבר לאותו מילים כתובות, האדם הוא היד היוצר.

תצרו בחוכמה,לא טקטיקות מובנות וצפויות מראש.

ככל שתנסו טקטיקה על אדם חכם, אותו אדם יחזיר בטקטיקה אחרת ומסובכת יותר

למידת דפוס התנהגות של האחר, היא מצוינת אך מסוכנת.

מה המוח שלי נותן לי לחשוב, על בעיות כל כך קטנות.

אני  מנצחת אותם בשניה, זה רק עניין של רצון -עד כמה אני רוצה?

כן רוצה מאוד, אני נותנת לעצמי לחשוב על דברים בקטן, כדי לא לעשות מהם גדולים ממה שהם.

אני נותנת לעצמי לראות בעיניים המציאותיות- שלפעמים לא כל מה שרוצים לא מגיע,וזה בסדר.

אני נותנת לבגרות שלי לבוא על השוליים כל הזמן, נותנת לעצמי ללמד את תווי הדרך שלי,בין מקום של רוצה וצריכה.

אני כן צריכה את אהבה מהצד האחר, אבל לא כדי לתקוע אותה אחורה, אלא להתקדם איתה.

אני כן מצליחה בקטן כל הזמן עד שאני מצליחה בגדול, לפעמים אין זמן לטעיות מודעות מראש -והטעיות האלה מובנות איפה אני ממקדת את האנרגיות שלי.

איפה אני רוצה לעמוד בתוך העצמה שלי כלפי אחרים וכלפי עצמי.

בסוף יום אני עוצמת את העיניים, ואפילו אני לא אוכלת סרטים יותר, אני פשוט יודעת מי פה ומי לא.

אני מקשיבה לאינטואיציה הפנימית שלי כדי שתיקח אותי תמיד למקום הבטוח ביותר, למקום שאני יכולה לומר לעצמי עוד חודש-חודשיים.

עשיתי את זה כי אני יכולה, זרקתי ממזמן את ההרס העצמי בפח המטפורי, נתתי לעצמי להתבגר ולהשכיל מהתנהגויות מסוימת שראיתי בחברה מסביבי,

עשיתי את הדרך להצלחה והגעתי ליעד ראשון, ואני ממשיכה ליעד הבא.

אני רעבה להצלחה,אני רעבה להצליח אבל לא כדי להפיל אנשים אחרים,אלא רעבה להצלחה טהורה.

אני יודעת שאני יכולה, וזה מתחיל בעבודה קשה ולא רק במילים , כדי לשאוף קדימה צריך להיפטר מהוויתור, ואני נפטרת ממנו.

הוויתור תמיד יתן צפי לפגיעה, אבל אני לא נותנת לו,מסיבה אחת כי וותרנית אני לא. 

בכל קשר שבחיי, אני עושה את החושבים הכי כנים לעצמי ונותנת לעצמי הבנות חדשות שמלמדות אותי מהי חברות , ומהו האור שבי ושל הסובבים אותי

חלק תמיד יסתכלו עליי בעיניים עקומות ויאמרו לעצמם '' היא ילדה''.

אני לא באה להתווכח, אני אכן ילדה ויש לי עוד הרבה דברים ללמוד על עצמי, אבל ממה שאני כבר חוויתי למדתי אין ספור.

נתתי לעצמי את הבעיטה קדימה, ובכל זאת אני לא מוותרת - אני אופטימית ואמיתית יותר מתמיד.

אני מייעצת,ועוזרת ונותנת  מנסיוני  כל כך הרבה, אבל אני לא שוכחת את עצמי ובאיזה מקום אני רוצה להיות בדרך הזאת שנותנת לי לגיטימציה לאהוב את הקשיים הכי אכזרים שאתקל בהם, כי גם בהם אני לומדת על היותי אדם ואיזה אדם אני,ואיזה אור אני משאירה לאורך כל הדרך.

אני יכולה לעזור, אני יכולה לתת מעצמי מהידע שאני עברתי וצברתי, ולכל אחד יש ידע כזה. 

לפעמים אנחנו נותנים את התשובות לעצמנו, את האמת שיוצאת החוצה גם שהיא לא הכי נעימה.

אבל אין מה לעשות,רצית וקיבלת.

אני מבינה מזה להיות אישה חזקה,מזה עוצמה ומאיפה היא מובעת, היא לא מובעת מהאחרים- אלא מובעת מהאש שלי,מהלהבה הניצחית שלי.

היא גודלת כל הזמן ככל שאני נותנת לעצמי להבין אחרת, ללמוד אחרת,להעצים את עצמי כל יום בקטן עד שזה נהיה גדול וגדול יותר.

כל החיים לפניי, אבל גם כל החוכמות בתוכי להבין לאיזה דרך אני הולכת לצעוד.

ואני מוכנה, אני יודעת שאני מוכנה- כי אני נותנת לעצמי להעצים בתוך האור של האני הפנימי שלי וכן גם של הסובבים אותי.

אני מוכנה להקשיב,אני מוכנה לתת את ההבנות שלי, אני מוכנה לתת את האמת שלי. 

אני רוצה שאנשים יסתכלו עליי ויצביעו אני רוצה לשמוע '' הנה היא וואי האישה הכי חזקה  שאני מכירה .''

ככה אני רוצה, אני רוצה להיות מודל לחיקוי ואני מסוגלת אני יודעת שאני מסוגלת, אתם יודעים למה?

כי האש שלי לא תיהיה לעולם תלויה באף אדם- אלא בעצמי בלבד.

חיוך כי אופטימיות זה לא אור,זה דרך חיים

השכל מאותת לי לשחרר את כל הסיטואציות בראש, 

נותן לי להבין לבד מי באמת בצד השני, גם שמצבים מסוימים אומרים אחרת.

אני נאחזת בעצמי, לקחת את כל המחשבות ולזרוק אותם לפח הכי רחוק ממני,

בימים שאנחנו לעצמנו עם הלבד שלנו, אנחנו מתרגלים אליו כחלק מאיתנו במהות של החיים

הלבד נהיה חלק בלתי נפרד מלתת לעצמנו את הדין והחשבון בסוף היום, כל יום שאנחנו נתקלים במהות אחרת מולנו,

יש כאלה שינסו לפענח את אותו דמות, ויש כאלה שיעזבו אותה כדי לראות את מי שהיא באמת מאחורי אותם ריקושטים.

לפעמים אנחנו רוצים כל כך קרבה, שאנחנו מרחיקים אותה מאיתנו בגלל התנהגות מסוימת, ולפעמים הגורל נותן אותות שמה שצריך לקרות קורה

בלי שנלחץ עליה, בלי שניתן עליה תבנית או הסברה במוחנו,עם עצמו.

לפעמים אנחנו צריכים לקחת את האבן המטפורית, את ההשלכות שלה ולזרוק אותה לים, היא מורכבת מהמון היבטים, ממחשבות בעיקר.

שאנחנו זורקים אותה, אנחנו נותנים לעצמנו לשקוע לרוגע אין סופי, לשקט ממלכתי שלפעמים נותן את ההבנות מהלב לשכל,

המקום שלנו  משתנה מיום ליום כלפי עצמנו,כלפי מי שאנחנו באמת באמת בפנים.

לפעמים אני מרגישה שאני צורחת מבפנים להבנה, אבל אין אף אחד שיבין באמת מה עובר על המהות הפנימית שלנו,

אותו מידה אם זה משו חשוב או פחות חשוב שמתרחש בחיינו, אבל זה לא שליליות אלא התמודדות עם המציאות כפי שהיא.

זה הסיבה שאני אחייך לעצמי תמיד בבוקר, זה הסיבה שאני ארים לעצמי כי אף אחד אחר לא ידע לעשות את זה כמו שאני עושה.

לפעמים אנחנו נותנים לעצמנו לשקוע למשו לא אמיתי, ומדביקים תבניות והבנות על משהו מסוים, אבל עם החיים והזמן לומדים לקבל את עצמנו כפי שאנחנו.

את הקור ואת החום, והכי חשוב את הלב, אני מתחילה להבין שהלב הוא שריר שמתכווץ וגדל , אי אפשר לשבור אותו אפשר לגרום לו להחסיר קצת פעימות,

אבל זה אנחנו לעצמנו בסופו של דבר,

לפעמים האחרונות אני פשוט מפסיקה לפרש דברים,לתת להם פרשנות אחרת ממה שהם, ונותנת לזה להיות מה שזה בלי המחשבות והריקושטים

כי זה נותן לי את התמונה כפי שהיא,ולא כפי שאני רוצה שהיא תיהיה.

סאדיזם זה סוג של כלי, שגם האנשים הנורמטיבים ביותר משתמשים בו.

על עצמם, על אנשים אחרים,על הסביבה, והכי חשוב אנחנו לעצמנו,סאדיזם מבחינתי זה הנאה מכאב,

היא יכולה להתפרש בהמון סוגים כאלה ואחרים, לפעמים אנחנו נרגיש אותה היטב על ידי החברה,

בסביבה הבטוחה שלנו, ובתוכנו- המקום של להרגיש כאב ולהתחזק ממנו בנוי משתי עמדות,הנפשי והפיזי.

ככל שאנחנו משתמשים במישור הרגשי כדי להעצים את עצמנו מטראומות שעברנו,אנחנו פועלים על פי ''סאדיזם'' מסוים.

אנחנו נזכרים ברגעים שהיינו למטה, בתקופות שונות בחיים, בסיפורים על סיפורים, בחומות על חומות  שנבנו בזכות הסאדיזם העצמי הזה,

הסאדיזם הזה מלווה אותנו כל החיים, אין אדם שלא הרגיש עכשיו הבנה אחרת. 

ככל שאנחנו פועלים לפי הלב והמוח שלנו , אנחנו כל כך רגילים לשמוע חוויות רעות ששכחנו את הטובות ביותר.

כתבתי פעם משפט באחד הפוסטים שהעלתי פה, ''שאנחנו יוצרים לעצמנו תבניות שליליות ויותר מכך חיים חיים בלי לחיות''.

לחיות זה טוב,זה לא רע- רע זה הגדרה עצמה למכלול של שליליות.

לפעמים אני עומדת מול עצמי במראה, מסתכלת על עצמי ובוהה ,אני בוהה בדווקא בדברים שאני לא אוהבת,ואז אני מנסה להשלים איתם.

אני מנסה ,אבל לפעמים זה לא קל בכלל, אני תמיד הייתי פרפקטיוניסטית לעצמי בצורה מחרידה, לא בגלל איך אנשים אחרים יתפסו אותי אלא איך אני תופסת את עצמי.

אני מנסה לשדר את הפנימיות שלי תמיד,אם זה בהתחלה או באמצע או בסוף.

יהיה אנשים שלא יקבלו אותי,יהיה אנשים שינסו ''לשלוט עליי'',יהיה אנשים שינסו להתקדם בזכות הנראות שלי.

אבל אני לא חושבת על זה, אני לא חושבת על כלום.

אני לוקחת את כל המחשבות האלה ושמה מטאפורה של קופסאת פנדורה ועליה כתוב בגדול '' לא לפתוח''

אני לא פותחת אותה לכל אחד,כי אז הקלפים הכי חזקים עליי יהיו סוג של חולשה מול אותו אדם, פעם או פעמים כבר ניסו להפיל עליי מניפולציות בזכות קופסאת פנדורה שפתחתי אותה, היום נבנה מחסום.

אני לא יודעת אם הוא רע או טוב, אבל אני אדע,אני יודעת שאני בדרך טובה.

סאדיזם? כבר אמרתי. 

ככל שהסאדיזם לא שולט בי כבנאדם, אני יכולה לעשות את ההבדלים בין עזרה לתאווה.

בין אהבה,לשינאה.

ובין גבולות אדומים,לירוקים.

קינאה היא רגש מוזר, לפעמים זה כמו סממן לחיים.

אבל שהיא מוגזמת היא יכולה להרוג ולהרוס כל התחלה.

קנאה היא סוג של רגש מיותר שצריך לדעת לשחרר אותו בעשיה כלפי עצמנו,

לפעמים היא כמו קלף שנזרק באמצע משחק דוראק נחמד, לפעמים היא גבוה או מאוד נמוכה.

לפעמים שמים את הרגש הזה במבחן, כדי לדעת את האמת על עצמנו.

מאז שאני אומרת לעצמי שקינאה לא נוגעת בי, אני רואה הרבה סממנים, מבחני דרכים כאלה ואחרים.

היא תמיד מבצבצת והתחושה שלה מוזרה,וצרה כמו קש שנושמים דרכו אוויר,וגם האוויר הזה לא מצליח להגיע ליעד המבוקש.

קינאה היא יצר של מלחמה פנימית, ככל שנלחם בה יותר ככה היא תבוא באובססיביות ותלותיות על האחר, אם נרצה או לא נרצה.

צריך גם לדעת לתת לה מקום להביע את היצרים שלה, ולא להיכנע לדקה ה90 שהיא מנסה לטמטם את הנפש והגוף כאחד.

שהתחלתי להבין עם עצמי שלקינאה אין מקום במעגל הרגשות שלי, התחלתי לשחרר אותה בעשיה כלפי עצמי.

לפעמים היא מכה בי, ושהיא מכה אני משחררת משו ממני אולי אפילו פוגעת במוליכים במוח שמפרשים את אותו רגש שאין לו צורך.

אני יודעת שהמקום שלי בעצמי בטוח, המקום של הקינאה בא מתבניות שאנחנו מספרים לעצמנו במוח, כדי לפרש את המציאות שבתוכה היא קיימת לפי איך שנוח לנו.

ומה שמתאים לנו, המון אנשים שאלו אותי '' מה,איך את לא מקנאה?'' או '' איך את מרגיעה את הרגש הזה בליבך?''

רוב הסיכויים שלא עניתי להם, כי הדרך שלי להתמודד עם רגש כזה, היא פשוט לשחרר ולדעת לנשום מפעם לפעם יותר טוב, קינאה באה מתשוקה לא מסופקת.

נרצה או לא נרצה, היא באה משם-כדי לקבל את הקינאה המרקדת אצלכם בלב, למדו תשוקה עליכם, לא על מישהו אחר. 

למדו לעשות עם עצמכם את הסקס המושלם, קינאה באה מיצרים לא מסופקים,הוא חוסר תקשורת פנימי בין אתם לעצמכם.

היא לא תלויה בפרטנר שלכם, היא תלויה בכם.

במקום מסוים הקינאה הזאת אוכלת מבפנים, ואז נוצר אובססיה ותלותיות- משמע קשת הרגשות הלא מסופקת מחפשת דרך למשוך ''אש'' לכיוון הפרטנר שאיתכם.

קינאה זה מעגל ללא סוף, ככל שמאכילים אותה במחשבות לא אמיתיות\תבניות והגדרות של אנשים מסביבנו- ככה היא תתחזק ותגדל.

קינאה יכולה להיות גם מאוד מתוקה,אבל גם מאוד אכזרית מספיק כדי לחסל כל דבר שמספיק חשוב לנו,ויקר לנו.

למדו להשלים עם הרגשות מול עצמכם, 

למדו לקחת רגש ולנתח אותו קודם כל במקום לשאול ''למה אתה?'' תשאלו ''למה אני?''