להסתכל בראי ולחייך בשבילי זה כבר שיא,
אני זוכרת ימים שהייתי מסתכלת שוב ושוב על הדברים השיטחיים שלא מביאים לי מנוח.
ישנם אנשים שכותבים לי שזה יעבור לי, אבל האמביציה העצמית הנכונות לא להישאר במקום, ולהיות כל הזמן בעשייה כלפי הטוב שלי, אז זה לא יעבור לי.
כי חלק מהפרפקטיוניזם זה השליטה העצמית שמביאה אותי קדימה כמה צעדים, הפרפקטיוניזם שלפעמים הוא אוכל אותך ,ואתה מרגיש כל ביס וביס בלב.
פרפקטיוניזם שלא משנה מהי התשובה לשאלה, את תעשי את כל הדרכים כדי לטעות ומכל טעות תעשי דרך מחודשת, ואם את צודקת את תלמדי איך לשחרר או יותר נכון איך לשפר
.
אבל לפעמים אותה הצורה המושלמת שאנחנו כל כך רוצים- היא לא המאוזנת ביותר, למשל כמו תהליכי החיים.
תהליכי החיים מתחילים ברעיון לנוע ,ולהמשיך לנוע גשמית לכיוון המטרה.
והמעשית? מה איתה?
לפעמים אנחנו נשאבים למשברים שלוקחים מאיתנו כוחות , שאנחנו מול העירום של עצמנו בסופו של כל יום.
העירום האמיתי זה הלדעת את עצמך טוב יותר,לעלות רעיונות ,לצחוק ולבכות ביחד ,הרצון לדעת לנוע ממנו למקומות טובים יותר.
העצם החשיבה היא על לתת את המודעות שלך לעצמך, להתעצם ממנו לבד ואז ביחד , לדעת לקחת את הלבד אבל לא להתנתק לחלוטין.
ולאט לאט לשבור את המגננות שלא משרתות אותנו יותר.
האמת לפעמים שאנחנו שמים כל כך הרבה שדים על עצמנו, כדי להגדיל את העוצמות הפנימיות שלנו אבל בלי לשים לב אנחנו מגדלים את המפלצת שלנו ויחד עם זאת
בונים את עצמנו מחדש.
העירום שלך זה המקדש הפרטי שלך, זה לא רק פיזי אלא גם נפשי ברגע שנשחרר את כל החומות- אנחנו נהיה הכי פגיעים וגם הכי חזקים.
אנחנו נשבר ונבכה אבל היי רגע, אנחנו נכנס לתוך מהפכה עצמית, אבל המהפכה העצמית הזאת יש יכולות ריפואי משלה..
הכעס אינו מניח לי נכון , והשינאה שטמונה בי שנים על מעשים של העבר ,אבל אני יותר חזקה בזכותם.
ובכל פעם שיורדות לי דמעות אני מצלמת את עצמי נאבקת,בתוך כל הכאב שלי ולבסוף?
אני נהיית מחוזקת, אולי אנחנו באמת סוג של יהלום מסוים..
שכל מכה שהחיים נותנים, אנחנו נהיים מלוטשים יותר, אמיתיים יותר, וחזקים הרבה יותר.
