חלק מהמטאפורה של פנדורה היא קופסא שרובנו מאוד אוהבים לפתוח ולהשוויץ ברגעי כאב מול אותה חברה ''סאדיסטית''.
החברה שלנו בנויה מהיררכיה כל כך פשוטה, ויחד עם זאת מאוד מורכבת אם מסתכלים על כל הפרטים הקטנים.
שאני צריכה להשתלב במקום מסוים לפי תכונות פנימיות, אני עושה לעצמי סדר במיינד ובונה את המסכה לאותו אירוע, מצד אחד
ה''מסכה'' המדוברת היא יכולת לפענח את הסיטואציה המתרחשת מול אותו נקודת עמידה שאני מתייצבת לתוכה, ולפעמים אני אומרת לעצמי לא כדי לפענח את האדם מולי
אלה כדי להכיר את יד היוצר.
אנחנו יוצרים לעצמנו התחברות לדברים חיים, ממקום של אינטרס- ולפעמים אותו אינטרס ממוגן על ידי רדיפת אשליות כוזבות על האחר.
לפעמים הוא יוצר ספייס אוף מיינד מסוים שנותן לנו את האינפורמציה המוטעת על אותו הוויה ומהות- שלפעמים אחרי זמן מה הכל נראה אחרת.
משהו שלא מובן לי, אני בנאדם רגוע אבל לא נאיבי.
יש דברים שאני בונה להם את התמונה המדוברת בתוך המיינד שלי, כדי להוציא את עצמי מנקודת המבט ולראות דברים בצורה חותכת,וישירה.
אי אפשר לנתק את הרגש, אם משתמשים במוחנו כדי לפענח את צורת הדיבור של האחר, ויחד עם זאת הלב מדבר מעצמו.
אנחנו תמיד פועלים על ידי רגש מסוים, על ידי מהות וכוונה כדי להחליט איך ללכת ועל מה לדלג.
החוכמה היא להבין את מקום ההוויה שלנו לא מול האחר, אלא כלפי עצמו ולדעת לבחון יחד עם אותו רגש מה הדבר שלוקח אותי להרגיש א' ב' וג'.
החוכמה באה מהשקט, והשקט הוא זה שסוחף את הלב והמוח להבין שיש משו שמעבר לאותו מילים כתובות, האדם הוא היד היוצר.
תצרו בחוכמה,לא טקטיקות מובנות וצפויות מראש.
ככל שתנסו טקטיקה על אדם חכם, אותו אדם יחזיר בטקטיקה אחרת ומסובכת יותר
למידת דפוס התנהגות של האחר, היא מצוינת אך מסוכנת.
