אני דוחפת את עצמי לקצה הצוק, ונופלת לתוך מערבולת של טוב.
אני רואה את הדמות הישנה נשרפת בלהבות קטנות וגדולות, ואין צרחות יש רק שקט.
השקט הזה ממלא אותי באור,כאילו הגוף שלי מתחיל להבין את השיחרור שאני עושה בקצוות הספייס אוף מיינד שלי.
השקט הוא תוצר של רגיעה,לרגע מחשבות מזנקות לתוך קו המחשבה,מחשבות טובות.
אני נזכרת בכל מיני רגעים של העצמה פנימית כלפיי האחר,הרצון לעודד להצלחה גובר בי.
אני נותנת לעצמי לשחרר את כל הרוע שחוויתי, למנף אותו לעוצמות גדולות שמחזקות אותי,ושורפות את הפחד יחד איתו,כאילו לא היה קיים בי.
אני זוכרת לפני מס חודשים, הייתי לוקחת את המהות שלי ונותנת הסברים על תתי נושאים בתוך השכל שלי ,
מחושבת אבל עם רגש, רגש הוא אחד המניעים הכי גדולים שקיימים בי, אמנם ככל שהשנים עוברות וחולפות על פניי, אני נזכרת ברגעי חושך עם עצמי.
כדי לשחרר את המילה ''טריגר'' ולהפוך אותה לעוד חלק שקיים בי, לעוצמה מסוימת שיכולה לעזור בדרכים עקיפות לאנשים שבתוך הלב שלי.
אני לא אוהבת סטיגמות, או הגדרות לרוב פה כולם חושבים שעזרה לאחר נובעת מהגדרת ''סאב'', אז תנו לי לחדש לכם משהו בנושא על דרך המחשבה המעוותת שלרוב אני לא מסכימה איתה, ואני יאמר את זה בבוטות כי נתקלתי בזה המון לאחרונה,עזרה היא לא חולשה.
עזרה היא כח עוצמתי , שיכול לסחוף כל אחד לרגעי חושך ואור אם משתמשים בה כראוי, לא כדי ללמוד את האדם שמולך כי מה שהיה נשאר בעבר הרחוק, אני מאוד רוצה להאמין שאנשים התגברו מאותם דרכי אפלה וחושך, אני רוצה להאמין בחיים,ולא במוות.
אני רואה כל כך הרבה, כאב לא רציונלי כדי להעצים טריגרים בלי הדרכה להוראת העצמה, וזה מזעזע אותי.
זה מחריד אותי לראות ילדות בנות 18, משתמשות בכאב רק למטרה אחת והיא בריחה במקום התמודדות עם הסיטואציות שיבואו על ההווה שלה.
שאנחנו רוצים למשל לקחת דרך מישהו או מישהי, חלק מהדברים נשכחו כלא היו, הריגת נפש כדי לבנות אדם ''מזויף''.
המון אנשים וויתרו על האמת הפנימית שלהם,האמת שלקחה אותם למקום א' אבל הם בחרו בסיטואציות לא אפויות למטרה אחת כדי לברוח.
הבריחה היא תוצר של חוסר התמודדות, חוסר האכלה ריגשית וגופנית.
היא תוצר של הרס סביבתי שלוקח סיפור פשוט, ומפענח אותו בצורה מעוותת ולא בריאה, הזיוף והפחדים מהכאב של הבריחה בתוך אנשים.
לפעמים הוא מגיע לתוך רולטה ללא מעצורים שרק ממשיכה להסתובב ולאכול עוד ,ועוד,ועוד ללא ערף.
עד שזה כבר אוכל אותך מהטוב אל הרע, ואז אותו אדם משתנה לצורכי הסביבה האגואיסטית ,הרעה,והקרה.
אני מסתכלת על אנשים כאלה תמיד,שאיבדו תיקווה מהאנושות,מהחיים,מהאור שהפסיק לזרוח
אני מסתכלת טוב על העיניים שלהם זזות,הורידים על העיניים שמרמזים על חוסר חשק ועייפות,
הם וויתרו על החיים,הם כמו נשמות מתות בתוך שק בשר.
שק בשר פשוט קר,ועיניים עצובות עם מלא מסכות בכל הצורות, ואני תמיד מנסה להבהב להם בחזרה את האור.
אבל לפעמים אני נזכרת שאני לא סופר וומן, והולכת לנקודת ההתחלה שלי שוב כדי להאמין בטוב של עצמי,ולהביא את המהות לאנשים שבתוך הלב שלי.
אני לא יכולה לעזור לכולם,אני לא יכולה ללכת למטה במקום למעלה ולפעמים אנשים יוצאים מהחיים שלך בגלל זה,כי את מתחילה לפתח את עצמך.
ואז המחשבות האגואיסטיות מהצד האחר ממהרות לבוא בשלל קללות יפות, בשלל מילים וצעקות.
ואז אני עוצרת,מסתכלת מלמעלה על אותו אדם קטן,לא צועקת לא מקללת,מדברת בשקט וברוגע,
להתראות,ומנתקת.
