השכל מאותת לי לשחרר את כל הסיטואציות בראש,
נותן לי להבין לבד מי באמת בצד השני, גם שמצבים מסוימים אומרים אחרת.
אני נאחזת בעצמי, לקחת את כל המחשבות ולזרוק אותם לפח הכי רחוק ממני,
בימים שאנחנו לעצמנו עם הלבד שלנו, אנחנו מתרגלים אליו כחלק מאיתנו במהות של החיים
הלבד נהיה חלק בלתי נפרד מלתת לעצמנו את הדין והחשבון בסוף היום, כל יום שאנחנו נתקלים במהות אחרת מולנו,
יש כאלה שינסו לפענח את אותו דמות, ויש כאלה שיעזבו אותה כדי לראות את מי שהיא באמת מאחורי אותם ריקושטים.
לפעמים אנחנו רוצים כל כך קרבה, שאנחנו מרחיקים אותה מאיתנו בגלל התנהגות מסוימת, ולפעמים הגורל נותן אותות שמה שצריך לקרות קורה
בלי שנלחץ עליה, בלי שניתן עליה תבנית או הסברה במוחנו,עם עצמו.
לפעמים אנחנו צריכים לקחת את האבן המטפורית, את ההשלכות שלה ולזרוק אותה לים, היא מורכבת מהמון היבטים, ממחשבות בעיקר.
שאנחנו זורקים אותה, אנחנו נותנים לעצמנו לשקוע לרוגע אין סופי, לשקט ממלכתי שלפעמים נותן את ההבנות מהלב לשכל,
המקום שלנו משתנה מיום ליום כלפי עצמנו,כלפי מי שאנחנו באמת באמת בפנים.
לפעמים אני מרגישה שאני צורחת מבפנים להבנה, אבל אין אף אחד שיבין באמת מה עובר על המהות הפנימית שלנו,
אותו מידה אם זה משו חשוב או פחות חשוב שמתרחש בחיינו, אבל זה לא שליליות אלא התמודדות עם המציאות כפי שהיא.
זה הסיבה שאני אחייך לעצמי תמיד בבוקר, זה הסיבה שאני ארים לעצמי כי אף אחד אחר לא ידע לעשות את זה כמו שאני עושה.
לפעמים אנחנו נותנים לעצמנו לשקוע למשו לא אמיתי, ומדביקים תבניות והבנות על משהו מסוים, אבל עם החיים והזמן לומדים לקבל את עצמנו כפי שאנחנו.
את הקור ואת החום, והכי חשוב את הלב, אני מתחילה להבין שהלב הוא שריר שמתכווץ וגדל , אי אפשר לשבור אותו אפשר לגרום לו להחסיר קצת פעימות,
אבל זה אנחנו לעצמנו בסופו של דבר,
לפעמים האחרונות אני פשוט מפסיקה לפרש דברים,לתת להם פרשנות אחרת ממה שהם, ונותנת לזה להיות מה שזה בלי המחשבות והריקושטים
כי זה נותן לי את התמונה כפי שהיא,ולא כפי שאני רוצה שהיא תיהיה.
