סאדיזם זה סוג של כלי, שגם האנשים הנורמטיבים ביותר משתמשים בו.
על עצמם, על אנשים אחרים,על הסביבה, והכי חשוב אנחנו לעצמנו,סאדיזם מבחינתי זה הנאה מכאב,
היא יכולה להתפרש בהמון סוגים כאלה ואחרים, לפעמים אנחנו נרגיש אותה היטב על ידי החברה,
בסביבה הבטוחה שלנו, ובתוכנו- המקום של להרגיש כאב ולהתחזק ממנו בנוי משתי עמדות,הנפשי והפיזי.
ככל שאנחנו משתמשים במישור הרגשי כדי להעצים את עצמנו מטראומות שעברנו,אנחנו פועלים על פי ''סאדיזם'' מסוים.
אנחנו נזכרים ברגעים שהיינו למטה, בתקופות שונות בחיים, בסיפורים על סיפורים, בחומות על חומות שנבנו בזכות הסאדיזם העצמי הזה,
הסאדיזם הזה מלווה אותנו כל החיים, אין אדם שלא הרגיש עכשיו הבנה אחרת.
ככל שאנחנו פועלים לפי הלב והמוח שלנו , אנחנו כל כך רגילים לשמוע חוויות רעות ששכחנו את הטובות ביותר.
כתבתי פעם משפט באחד הפוסטים שהעלתי פה, ''שאנחנו יוצרים לעצמנו תבניות שליליות ויותר מכך חיים חיים בלי לחיות''.
לחיות זה טוב,זה לא רע- רע זה הגדרה עצמה למכלול של שליליות.
לפעמים אני עומדת מול עצמי במראה, מסתכלת על עצמי ובוהה ,אני בוהה בדווקא בדברים שאני לא אוהבת,ואז אני מנסה להשלים איתם.
אני מנסה ,אבל לפעמים זה לא קל בכלל, אני תמיד הייתי פרפקטיוניסטית לעצמי בצורה מחרידה, לא בגלל איך אנשים אחרים יתפסו אותי אלא איך אני תופסת את עצמי.
אני מנסה לשדר את הפנימיות שלי תמיד,אם זה בהתחלה או באמצע או בסוף.
יהיה אנשים שלא יקבלו אותי,יהיה אנשים שינסו ''לשלוט עליי'',יהיה אנשים שינסו להתקדם בזכות הנראות שלי.
אבל אני לא חושבת על זה, אני לא חושבת על כלום.
אני לוקחת את כל המחשבות האלה ושמה מטאפורה של קופסאת פנדורה ועליה כתוב בגדול '' לא לפתוח''
אני לא פותחת אותה לכל אחד,כי אז הקלפים הכי חזקים עליי יהיו סוג של חולשה מול אותו אדם, פעם או פעמים כבר ניסו להפיל עליי מניפולציות בזכות קופסאת פנדורה שפתחתי אותה, היום נבנה מחסום.
אני לא יודעת אם הוא רע או טוב, אבל אני אדע,אני יודעת שאני בדרך טובה.
סאדיזם? כבר אמרתי.
ככל שהסאדיזם לא שולט בי כבנאדם, אני יכולה לעשות את ההבדלים בין עזרה לתאווה.
בין אהבה,לשינאה.
ובין גבולות אדומים,לירוקים.
