Love yourself❤

זה היה שהייתי בת 16, ישבנו שלושה בנות בגינה ציבורית באמצע  היה כוס יין ריקה וסכינים מונחים ליד.

אני זוכרת שזה היה רעיון של אחת מהבנות,  היה לנו קטע כזה שאנחנו יושבות ומדברות על כל מיני נושאים.

אני זוכרת שרוב הבנות חששו  קצת לקראת אותו ערב. 

מה שכן, אני לא ממש חששתי ולא ידעתי למה יש באמצע כוס יין וסכין די חדה, אפילו צחקקתי לא מעט.

רוב הבנות היו בתווך הגילאים שלי, בין 16 ל17 היינו מתיישבות בגינה ציבורית מתחת לבית שלי, ומדברות ללא סוף על נושאים המתרכזים לסאדיזם ומזוכיזם.

 עלה באחת הבנות רעיון שנעשה שבועת דם, שאנחנו תמיד נהיה למען אחת השניה, לא משנה מה יפריד אותנו בהמשך הדרך.

ואז הגיע שישי אחד, שכל הבנות אמרו שהן רוצות לבצע את השבועה.

כל אחת הביאה כוס יין מהבית, וסכין מספיק חדה כדי לבצע את החתך, אני כרגיל לקחתי כוס פלסטיק

לא ממש הבנתי מזה ומה עושים, הבאתי אולר שאבא שלי נתן לי במתנה, אולר שחור שהייתי משחקת איתו לפעמים סתם ככה.

אנחנו ישבנו בתוך מתקן בגינה הציבורית, עם הכוסות יין והסכינים מונחים על המתכת הקרה.

אני זוכרת שלקחתי את היד שלי ועשיתי לעצמי חתך לאורך , טיפטפתי את הדם לכוס הפלסטיק המונחת מטה,

אני זוכרת גם שהבאתי חטיפים מתוקים כי ידעתי שאחרי שאני תמיד נפצעת אני נהיית לבנה באותו תקופה, אז הבאתי מלא שוקולדים.

האמת שזה הציל אותי מלהתעלף באותו לילה, כי הכמות הדם מילאה רבע כוס, שאר הבנות ביצעו את זה בדיוק כמוני,

מה שלא ידעתי שבמקום שנערבב את דמנו בדמן, העברנו את הכוסות שכל אחת תלגום מהדם של השניה.

ואני צחקקתי, בהתחלה חשבתי ששבועת דם זה כביכול לשים דם בדם, אבל הן בחרו לשתות את דמי, ואני בחרתי לשתות את דמן.

אותן חברות לא איתי בקשר כבר היום, חוץ מאחת שכל פעם חוזרת והולכת, השאר כבר נשואות או מאורסות לאיזה גבר ממוצע,

בעוד שאני מעלה בי את הזיכרון הזה, כדי להבין באמת מה גרם לילדות בנות 16 לשתות את הדם של השניה?

אני פשוט חושבת שזה היה משו שהעצים אותי בגיל 16, וגם מה שנתן לי את הלגיטימציה להבין המון דברים על עצמי ,על מי שאני,ולקבל גם דברים שהם מטורפים בעיניי כיום. 

קודם כל אני שלי,של עצמי בנפש בגוף,במחשבות,ובהוויה שלי כלפי עצמי .

שאני מחייכת את החיוך שלי אני יודעת שהקו העקום הזה מביא לי הרבה שמחה מקו עקום אחר.

שאני מרפה את המחשבות, המוח שלי חושב על הצלחות קטנות שמתקרבות אליי

אני יודעת שבמקום מסוים, מי שרוצה אותי לאורך מסע החיים- יודע או יודעת את המקום שלו בלב שלי.

אני מלאת אהבה, אבל קודם כל כלפי עצמי, אני מלאת בדידות אבל בלי בדידות אי אפשר להבין את ה''ביחד''.

אני קורנת אור מסוים, שבא ממקום הכי נקי שאני יכולה להביא על אחרים- אבל קודם כל על עצמי.

אני יודעת נפילות,הצלחות,וכישלונות מפוארים, אבל כישלון נשאר יתום כשלהצלחה יש אמא וגם אבא שזה אנחנו כלפי עצמנו.

אני יודעת שאני במקום מסוים סוללת לעצמי את הדרך , ומתמודדת עם כל קושי שיבוא עליי בצורה מאוד בוגרת,ומאוד אחראית.

אני לא מתחברת להמון אנשים, וזה בסדר ולגיטימי כי הלב שלי עם חומות הגנה כדי שקודם כל אני אשמור על עצמי,אטפח את צעדיי

ואמשיך קדימה לא משנה מה יעבור על התודעה שלי.

אני לא מכניסה כל אחד לשם, אני לא מכניסה כל אדם ללב שלי ויש לזה סיבה שהיא נקראת לשמור על אמילי,אני יודעת לשמור על עצמי.

ותוך כדי לייעץ לאחרים בלי לתת תשובה כדי שהם יגיעו אלייה בעצמה, ויש לכך סיבה אני לא מכפה דעות ותבניות על חלקי הלב שלי וככה אני לא עושה לאחרים.

אני לא מכפה על אף אחד להישאר בחיים שלי, כי מי שיוצא יש לכך סיבה.

אני לא נותנת מקום לכישלונות לדבר אבל בכל זאת לומדת מהם בתבונה ,ואני נותנת להצלחות החיים לעשות את שלהם.

אני רגועה,אבל לא איטית אני קופצנית אני זזה ככל שהזמן זז ככה אני זזה מהר יותר מיום ליום.

המוח שלי לימד את עצמו להעיף את השלילי לבד לתוך הפח זבל, לקבל את כל מה שיבוא עליי

באהבה,בחיבוק,ובחיוך.

אני אולי עוד אדם בעולם, אבל אני אדם שלא תכירו הרבה כי אני יודעת מי אני מול הראי בסוף היום, אני יודעת שאני אתן את כל כולי לאנשים הם באמת  חלק ממני

אני יודעת שהעולם הוא לא תמים ולא נאיבי, הוא מלא בגלים שאם אתה לא מספיק דומיננטי אתה נסחף לבעיות של אחרים.

אנשים תמיד ינסו לשים עליי הגדרה,תבנית,וקיטלוג בתוך פלטפורמה של מציאות עקומה , אבל אני לא מקשיבה ואני ממשיכה ללכת בדרך משלי.

אני מוחקת כל הגדרה,כל קיטלוג,וכל תיוג מהחיים שלי , כי במקום מסוים אני אישה עצמאית.

אני לא נורמטיבית,אני יודעת את זה, אני גם לא משוגעת, אני אישה שיודעת לא להיות תלויה באף אחד.

תלות זה אובססיה ,מאניה זה אירוניה,דיפרסיה זה אמוציה ,זה הקיטלוגים שאני בונה על ההגדרות שלכם

קודם שאני לבדי,ואז שאני באה לאחר אני נקיה יותר אמיתית יותר,וכל כך אני.

היא יושבת מולך במבט קר מספיק כדי להצטמרר ממנו, שפיטה רגעית ואפילו מביכה מוזרה כזאת

היא לוגמת את היין האדום מולי, ומביטה בי תוך כדי שהמבטים מצטלבים שאני עוברת ממול חנות המשקאות במורד הרחוב.

היא מתקרבת אליי,היא לוקחת את היד שלה ,ושמה על הכתף שלי ואומרת: ''אני חייבת לומר לך שאלוהים נגע בך,אנחנו לא מכירות אבל אני קוראת אותך בכלוב,וזהיתי אותך,אני קוראת אותך כבר תקופה, והלב שלי איתך, אל תבהלי אבל הייתי חייבת לומר לך שאת מקרינה כל כך הרבה אור,תודה לך.''

אחרי המפגש הזה צחקתי,חייכתי,הסמקתי,נבהלתי ואפילו קצת חשבתי לעצמי,

תודה על המחמאה שלך, מי שלא תיהיי 

עשית לי את היום שמח.

וצוחקת על זה כמו מטומטמת אחרי שזה קורה.

לילט.

הפסקה מהבלוג 

להתרכז בלהצליח,וליצור,ולעשות.

היו טובים

זה מתפשט בתוך עצמות הריאות כמו מן מחלה סופנית

זה מתעצם ממחשבה למחשבה טורדנית ומיותרת

ככה זה מתחיל, ואז המאניה המדבקת חותרת לתוך נשמתך

עוקרת את הלב הפועם והאדום וכורתת את זרימת הדם המבעבעת בין החדרי הלב

ואז זה מתפוצץ-כימיה של גוף האדם מובנת מזה שאנחנו שליליים מילדות.

במקום להפוך סיטואציות בזויות ואנוכיות בתוך מוחנו- אנחנו נותנים לחרא לצוף 

ולטוב לשקוע לתת מודע, אתה יודע שטוב לך, שלא רע לך ושאין מי שיגרום לך לרוע טהור מקרובייך.

אתה שם את היד על הלב ותופס תאוצה במחשבה טורדנית פשוטה -שעליה יש כבר תשובה 

זה מן מהפך שיכלי, לעשות מתוך המקום להבריא ולצמוח לתוך שרשראות החיים 

 אבל זה לא אומר שצריך לעצום עיניים, ולקבל נפילה לא רציונלית, ההפך .

תחוה ,תפתח,תלמד ותקבל 

תאהב את יכולתייך להבין ולהשכיל,ללמוד מנפילות בזויות.

אחרת אנחנו עוד סתם בובות ריקות.

מוסר השכל בין ששת האבירים

הם היו על סוסים לבנים, אציליים עם חרבות ארוכות וחדות כתער 

לאביר הראשון קראו הארי פניו היו יפות ועדינות עם חיספוס זקן ארוך על לחיו, הוא תמיד חייך למרות שחייו הכו פה את מופתי החיים ,גישת חייו הייתה פשוטה, היה לו אישה אחת ששמה אריה, אריה הייתה היפה בנשים מן יופי אצילי מחוספס, על פניה היה צלקת חדה על בסיס פנייה מצד ימין, הארי אהב אהבת נפש את אריה.

הארי הסתכל לעברה בלהט,הביא לה פרחים בכל בוקר, הילל את דמותה מול הבבואה שבמראה, האביר השני ששמו היה רודוס.

רודוס היה מבוגר מהארי, אך חוכמת חייו לא הייתה צלולה דיו,רודוס היה שתיין ידוע בין ששת האבירים,מעמיס נשים יפות ללא יום וליל , שותה עד שפניו אדומות ושר על המלחמות שבהם ששת האבירים נלחמו יחדיו, בכל שיר שהוא שר לנגד המסע המפרך של ששת האבירים, תמיד ציין את השיכרות והנשים,הבילויים והלילות הבלתי נשכחים.

השלישי היה טהור ותמים , שמו היה אוריאן טהור מספיק כדי לנקות את פניו בחלב, משפחתו נהרגה שהיה בן 4 שנים במלחמת כאוס כאובת לב,הוא גידל את עצמו לבד וחינך את עצמו לראות תמיד את הטוב בכל משבר, הוא חייך לחיים בפשטות ונדיבות,עד כדי כך שהתמימות נוצלה פעמים רבות , אך הוא לא הפסיק להאמין בבני אדם,גילו הצעיר לא היה נוכח ברגע שהוציא מילים בפיו,שבידיו חרב חדה כתער ולשון חזקה שיוצאת מפיו, הוא היה מופנם מספיק כדי לשמוע את מחשבות הצלולות והעמוקות ביותר בכל מבט משאר האבירים.

הרביעי היה רודן,בעל תאוות בצע,כוחני גדל במשפחת אצולה שכל דבר שהוא רצה הוא קיבל, נשים,כסף,כח ודרגת אצולה.

שמו היה מנור, מנור אהב לצחוק על אחרים תוך כדי סיפורי האצולה הגדולים על משפחתו, להציק לקטנים ממנו בתיקווה שיקבל כח ומעמד. האגו הרעב זהר בעיניו , הסכנות דרכו על ליבו כקוצים בשדה קרב, אך הוא התעלם מהם בפוקר פייס מוחלט-אף אביר לא ידע מה עובר לו במחשבות,בתהיות,ובחששות ליבו.

החמישי,היה שותק לא מדבר כלל מבוגר יותר משאר האבירים, שומר לעצמו את המחשבות על המלחמות והלילות,מתבודד עם עצמו לתוך הלילה והמחשבות.

שר וכותב על חיו,שמו היה רינס. רינס היה כל כך שקט שלפעמים לא הבחינו בו שאר האבירים, הם לא הבינו לאן נבלעה לשונו , אך אוריאן הבין לחלוטין את השתיקה הנחרצת.

את הכאב האכול בליבו על עבר חייו,הוא נמנע להגיד את דעתו בלי לחשוש או לפחד משאר האבירים, בתוך עצמו מתבודד,צוחק ונעלם.

השישי שמו היה שרנון, הוא היה מדבר בלי לחשוב,צוחק על כל דמות לפניו ומשפיל,יהיר במחשבותיו ולא צלול מספיק לסנן דבריו בפיו, מבולגן מספיק כדי לבלגן ממלכה שלמה

דיבור נמוך,ומלוכלך מספיק כדי להבהיל כל אישה צעירה בדרכו,אפילו בבתי בושט הנשים התרחקו,דיברו היה עוקצני וציני מספיק כדי לאבד את חבריו הקרובים ביותר.

התחיל בין ששת האבירים וויכוח אם הארי ימות מי יקח את האישתו היפייפיה?

הארי: ''אני לא רוצה שאף אחד ממכם אביריי, יקח את אישתי אם יקרה לי משו, אני רוצה שהיא תתאבל עליי''

רודוס : ''אני לא מסכים איתך, אישה כזאת יפיפייה צריכה גבר שיעמוד שם או לפחות... יעשה את העבודה!! ''

רודוס מתגלגל מצחוק.

שרנון בא ויוצא בהצהרה : '' אני אזיין אותה ראשון,אני כל כך יותר טוב מכם, כל כך יותר מושך מכם, כל כך הרבה יותר חכם ממכם

לי מגיע לזכות באריה!!"

הארי קם בהכרזה נחרצת : '' אני עוד לא מת!!, וכבר אתם חוגגים על רכושי ואישתי?''

מנור לקח את החרב האצילית ותקע בהארי ואמר :'' הנה עכשיו אתה מת!!''

דמדומים של שקט

אוריאן בא ואמר :'' מה עשיתם? עשיתם טעות'' עונה בתמימות '' הרגתם את הארי בשביל לזכות באישתו?'' 

רודוס ומנור הסתכלו על גופתו של הארי מדממת למוות הודאי ואמרו ''חשבנו שזה אמיתי''

בא הזקן,ראה את הנעשה ואמר '' עדיף להיות מת,מאשר לכאוב את כאביהם של טיפשים.''

קם והלך וצחק בקול ואמר '' הרגתם אח, מחר תהרגו את אישתו, ולמחרתיים תהרגו את נפשיכם כי טיפשים אתם''

סוף מעשה בשעת תחילה.

לפעמים האיש הזקן הזה צודק גם בחיים עצמם, יש אנשים שיהרגו אלפי אנשים כדי לזכות בתאוות הבצע לפני האדם האחר שמולך.

במקום ביושר ובהגינות בריאה,באימפולסיביות ויהירות שחצנית-תנו לעצמכם זמן לפני שאתם מגיבים על סיטואציה,תנו לעצמם מקום לחשוב

לענות ולפעול נכון לכל מה שהחיים מביאים אליכם.

לילה טוב 

בסוף את מחבקת את עצמך
בסוף את מתמודדת עם החיים כמו מלכה בכל סיטואציה מנצחת
בסוף את לוקחת את הפירות ועושה לך מיץ כזה שהטעם שלו בחיים לא אשכח,
בסוף את מסתכלת לעצמך במראה ודופקת חיוך בגאווה כי עמדת על העיקרונות שלך,גם שסתם עבר לו עוד יום בכל ימי השבוע.

בסוף כן את מנגבת לעצמך דמעות של יאוש שעוברת לדמעות של הצלחה.
בסוף את זו לוקחת את הדמות השבורה, ובמקום לתקן אותה, את מרכיבה אותה מחדש-כי ככל שהיא שבורה ומיוסרת, ככה היא חזקה ועוצמתית.

לכל דבר יש סיבה כל כך גדולה מאיתנו, אבל כל כך פשוטה במילותייה שבין השורות, את יודעת מה טוב לך מה רע לך ואם איזה שק על הכתפיים את צריכה להשאיר באמצע הדרך ,ואיזה להרפות כדי לראות את הצד השני שאת רוצה לראות,שאת רוצה לחוות ולהיות.

מבין כל הקלפי האס והגוקר,והמלכה והנסיך
שכל הקלפים על השולחן את עושה את השיקולים של מה טוב לך, ולמה את מוכנה וכמה את חזקה.

והחוזק בא עם סיפורי לילה ולילה לכל אחת ואחד מאיתנו, שבכל נקודת נפילה יש נקודת עלייה
תפסיקי לומר לעצמך שאת לא מספיק חזקה,
תפסיקי לומר לעצמך שאת לא מספיק יפה,
תפסיקי לומר על עצמך שאת לא חכמה,

כי ככל שהמלחמות הפנימיות יפסיקו להן, את תתחילי להבין מזה באמת לחיות , לאהוב באמת.
ממקום של טהרה, ופשטות,
במקום להיות תחת הנורמות המקובלות של החברה,תחיי את הדרך היחודית שלך בלי לדפוק חשבון לאף אחד.

הכל מתחיל בך, במחשבה פשוטה.
שמגיע לך טוב יותר,שמגיע לך להצליח
שכל מי שאמר :"היא לא תצליח"

בסוף יסתכלו על הפירות שאת מביאה לעצמך
ועל השימחת חיים שבתוכך, ויבינו עד כמה את חזקה
עד כמה את עוצמתית,ולא סתם פרצוף יפה שמקשט את הוול , את אינטילגנטית ברמות מטריפות וזה שאת יפה זה רק הבונוס לשאר המכלול שבך.

כי הכל מתחיל בך,אז תעופי על עצמך
תלמדי לקבל ביקורת לא בגלל הצד השני אלא בכל הצד שלך,תלמדי לחלוק את הצחוק שלך
את האור שבך,כי בסה"כ החיים זה קו עקום בצורה שאנחנו רוצים שהוא יהיה, חיוך וזהו.

לילה טוב לכולם❤

במקום מסוים,כולנו עברנו קשיים נפשיים וגם פיזיים
במקום המעורער הזה של חוויות שליליות, נח על המאזניים אצל כולנו.
הוא מזין את התודעה לחשוב בצורת פגיעה אוטומטית על דברים שלא צפויים,וגם שאי אפשר לצפות אותם.
 

במחשבות הטורדניות שקיימות בכל אדם ואדם, זה מנגנון הגנה שעובד ועובד,ללא הפסקה
הוא לא צריך אוכל ולא צריך מים, רק ערעור מושפע מהחברה מסביבך או אנרגיה שלא בעצם שלך במקום מסוים- שנתת לה להיכנס עמוק לתודעה שלך.

המנגנון ההגנה הזה, הוא בסדר אם הוא מאוזן מספיק כדי להדוף את האנרגיות שלא שייכות לנו, למצוא את נקודת החולשה ולהפוך אותה לחוזקה במקום מסוים.
 

יש את האנשים האלה שהם כמו בקבוקי תבערה מהלכים, מחכים לפוצץ בגאווה וילדותיות את מי שאתה,כדי להניח נקודת ציון שגויה ומטומטמת, כדי לערער אותך ולצמרר את הלבידו הפנימי שלך.
 

ההוויה של המנגנון , במקום מסוים זה כמו רובה לא משופצר של קלשניקוב בשנת 1947,-אי אפשר לדעת אם הכדור יתקע בקנה או שמשו יתפוצץ וישאיר לך צלקת יפה כזאת על הפנים.
 

הצלקת הזאת, יש חלק שמתפארים בה בכל רמת איבריהם, שהם יודעים הכל מהכל, ו העולם לא יכול להסיב להם עוד מידע, הצלקת זה האגו המוחצן שנותן להם את האינטואיציה לצחוק לך בפנים,
 

והתגובה שלך במקום מסוים היא פצצה מתקתקת,
אבל עמוק בפנים, ככל שאתה חזק יותר
אתה מבין, שזה עובר כאילו לא היה.
 

אנרגיה הזאת לא מצליחה להיכנס,
ובראש שקט בלי מחשבות של אנשים אחרים,
אתה כבר מבין את החוזק שלך, ואת הצורך לפעמים במסכת השיגרה, כדי להגן על היקרים לליבך,
 

כדי לאהוב ולשמור אותם במקום מסוים.
יש כאלה שהולכים עם העדר, ויש כאלה שמחשבים מסלול מחדש,
אני מעדיפה מסלול קשה יותר, אבל עם פירות טעימים וטובים יותר.

 

בין המילים והנראות היפה, לכולנו יש פגמים כאלה שמייחדים אותנו

פועלים לטובתנו וגם לרעתנו בסופו של היום, אנחנו פועלים לפי אינטואיציה וגילוי הפנימיות השוכנת עמוק בתוכנו

דפוסי יומיום שמייחדים אותנו ואת הדרך שלנו להסתכל על העבר בצורת למידה, ולהסתכל על ההוווה בצורה מתקנת 

לכל סיפור יש סוף ולכל סוף יש התחלה חדשה ומעניינת, בכל יום אנחנו קמים קצת אחרת מאתמול שהיה,

הרכבות הפאזל משתנות כל הזמן ובניגוד לכך נבנות על חלקים ישנים שכבר לא משרתים אותנו כיום..

הפאזל הזה, שאנחנו מרכיבים מגדיל את החלקים שלו,בכל יום ויום שאנחנו נותנים לעצמנו ללמוד מסלולים חדשים כמו זוגיות,חברים,חוויות כאלה ואחרות שמגדילים אותו מפעם לפעם

בהוויה שלנו כמו הפאזל שאני מדברת עליו, במקום מאוד פנימי בתוכנו. כולנו מתמודדים עם השלכות מסוימות ומייחדות את הדרך שלנו להסתכל על האמת הפנימית שלוקחת אותנו למסע שלם והוא בחיים לא נגמר-לא משנה כמה עברנו ולמדנו,בכל גיל אנחנו מתחילים מסע אחר ושונה מכל מה שעברנו עד כה,

ידע זה כח במקום מסוים, אבל האם הידע שאנחנו נותנים לאחרים מוביל אותנו למבוי סתום כזה או אחר? לפעמים לא, ולפעמים כן תלוי אם אתה מתנהג כמריונטה שהחוטים שאתה תלוי בהם הם אנשים ששולטים בך בדרך כזאת או אחרת, וזה זה לא טוב. 

זה לא טוב, כי במקום מסוים אתה נהיה תלותי בין החוטים האלה,אבל הגזירה שלך מהם הם התהליך שכולנו עוברים עם ההתבגרות והניסיון חיים שלנו.

הידע הזה שאנחנו עוברים דברים, ומתמודדים עם השלכות החיים שמכים בנו.                                                                                                                                   הוא כמו ערבוב של הלבידו הפנימי שלנו, הנותן לגיטימציה לשבור כל פעם מחדש את הדמות שלנו ולבנות אותה יותר טוב,יותר מכושלת,יותר נבונה,והראיית החיים שלנו נבנת בכל יום מחדש ,בלי שנשים לב בכלל.

המקום ליצור, כאן ועכשיו מביא לנו שלל פירות צבעוניים בסופו של דבר,

המוח שרוצה ללמוד והלב שמקבל כל סיטואציה בחיינו, ברמה מסוימת שתואמת לנו כשאנחנו מסתכלים בהוויה שלנו.

וככה עובר לו עוד יום, החברה מרמזת לנו על בועה מסוימת, על מסכות שרודפות אותנו רוב החיים ,מגננות שאנחנו לומדים על עצמנו

תוך כדי גדולה ומשמעות עצמית,אבל הגדולה זה להרפות מהמסכות האלה,מהגבולות המזויפים ולתת לעצמנו את האמת בפנים- גם שהיא קשה לפעמים.

המטרות שלנו היום,זה לא המטרות שלנו כיום לפני 5 שנים ויותר ומה שהמטרות שלנו היום-לעולם לא יהיו תואמות אחרי כמה שנים.

כי עמלנו עליהם,לקחנו אותם לחיקנו, הסקנו מהם את המשמעות החיים וההצלחה בסופו של דבר, אין בנאדם שלא רוצה יש בנאדם מוותר והוותרנות הזאת מגיעה כי העבודה הקשה מייסרת,אבל אם באמת לוקחים את הטריגרים והמהות שלנו וההצלחה שאנחנו רוצים-הכל אפשרי.

כל כך הרבה הגדרות וקיטלוגים בחברה הזאת, והמסך מרצד לנו על המוח.

קחו את הפאזל שמרכיב אתכם ותתנו לעצמכם להגדיל אותו,מכל משבר או עליה בחיינו.