אחר צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

Love yourself❤

Like my life❤
לפני 3 שנים. 26 בדצמבר 2020 בשעה 19:18

 

בראשית כל, כולנו עשויים מאותו חומר כמו עצמות,דם,ומים וקצת בשר

כל אדם הוא נשמה בפני עצמו,עם רגשות,מטרות,ושאיפות.

אדם שאינך מכיר שלוקח צעד פוקציונאלי מסיום, ומחבר פה שתי דברים שונים לחלוטין ללא אגו, וללא המלחמה על המקום וההוויה שלו 

הוא בנאדם שבטוח במקומו, יודע שלכאן או לכאן לא יהיה הפתעות כאלה ואחרות, רוב משנותיי שלמדתי על העולם השליטה והבדסמ בכלל 

תמיד יהיה את הריב והריכולים ש''מי יודע יותר טוב'' - אופס ,שגיאה אני אגלה לכם משו מסוים-אף אחד לא יודע מה יהיה מחר ובעוד רגע כזה ואחר, מסיבה מסוימת אנחנו בונים את עצמנו מניסוי וטעייה,תוצאה,והשלכה.

עזבו את כל הקישלאות והריקושטים שימכרו לכם, המקום והוויה והתחושה הפנימית שלמדתם על עצמכם היא גדולה מזו,ראויה מזו ויותר נכון עוצמתית מכל דבר אחר שתחוו,

המקום העכשווי שלי זה שאני לא באה לבלבל לאף אחד בשכל במקום מסוים. 

המלחמה הזאת היא של אנשים שלא מבינים על מה הם נלחמים בעצמם, על הקיום הבסיסי שלהם או על האינטרסנטיות שמובילה אותם לתוך מלכודת עצמית בכל קשר וקשר בחייהם וזה עוד לפני בדסמ ושליטה- יש שיר של טונה שיש לו שורה אחת שאומרת ''נחשים תמיד מושכים בחוטים''-כולנו נתקלנו באנשים כאלה,אף אחד מאיתנו לא מיוחד אלא נאמן לדרך שלו,ולמקום שלו בכל צורת ההוויה של החיים שלמדתם על עצמכם. 

במקום מסוים, כולנו רוצים את האמת גם שהיא קשה יותר מכל שקר שתשמעו- היא תמיד מכבדת בדרך כזאת או אחרת אבל האמת -היא הדרך האולטימטיבית במבחינתי לצעדי החיים,ולבדסמ בפרט. 

אנשים מתחילים כדף חלק ואז נכתבים מילים,חוויות,מצבים מסוימים שאנחנו מגלים על עצמנו, הפריקה העצמית מול האחר היא גדולה מאי פעם שנבין אותה-ונתערך אלייה.

 

החוכמה היא לדעת את האמת בדרך שלך, זה כמו שאני אקח לדוגמא סיטואציה ואבנה עליה את ההיבטים שאני מנסה להעביר לכם כולנו נתקלנו ברגע שנבנה על ידי אמון וביטחון, שאנחנו נכנסים להכרות עם אדם שלפנינו אנחנו תמיד מנסים להעצים דברים מהעבר בסיטואציה הפוכה מזו שאנחנו מצפים אלייה,וזה בסדר. 

זה בונה אותנו ושובר אותנו תוך כדי השיחה שנבנת, הנושאים המסוימים שחבויים בנו כדי להתחבר למקום מאוד אינטימי ששוכן בלב שלנו,

החוכמה זה לא להיכנע גם שנתקלים באנשים שלפעמים מערערים את הביטחון הזה, ואם הם מערערים הם נותנים כאפה של התעורררות לתוך המציאות העכשווית, הנכונה לנו, המתאימה ביותר לנו. 

תמיד יהיה את אותם סוגי הגדרות וקיטלוגים והבנות אחרות ומסוימת מול אדם מולך, הכי קל זה לקחת את הנקודות הפגיעות של בנאדם וללחוץ בלי להפעיל שיקול דעת בצורה כזאת ואחרת, זה הכי קל להגדיר ולקטלג, לפי הגדרות ומספרים,אבל עצרו רגע.

יש אדם מולכם ואם כל ההוויה העכשווית ''המתקנת'' בדרך שליטה כזאת ואחרת- יש לנו פה כח מאוד גדול 

לצד רע ולצד טוב שבכל דרך שאנחנו לוקחים מישהו מסוים זה : '' אני יכול להיות אמיתי,וכנה ולהניח את האגו בצד''. 

כי משם הכל מתחיל, בלהט וברגש וגם מחוץ לעולם השליטה- בסופו של דבר כולנו עירומים מול עצמנו- עירומים מול הסודות הכי גדולים שלנו- אנחנו ולא אנשים אחרים.

תהיו נאמנים לעצמכם.

 

לפני 3 שנים. 24 בדצמבר 2020 בשעה 2:43

המוח שלנו מזכיר לי קוביה הונגרית, הוא מורכב מהמון צבעים המכילים רגשות או תחושות זמן באפוריה מוגזמת שקשה לתאר אותה,

המוח שלנו הוא האיבר שבלעדיו, לא היו נשלחים אותות אזהרה שאנחנו לא חשים בטוב, או אותות חשמלים שמורכבים מפקודות מיניטוריות ממוקדות.

כל מהלך שבחיינו נשאר עמוק בזיכרון כתוצאה והשלכה, ההשלכות שהשכלנו מהם לקחו אותו למקום שמיימי של תודעה פנימית אין סופית המהפנטת אותנו בכל נקודה מחדש,

מכיוון אחר,מסיטואציה אחרת.

כל אירוע טראגי או מנוקר רגש, מצביע על הלב ושולח לחיצות אזהרה או התרגשות לכמיהה מסוימת, היא יכולה להצביע על אהבה, ונתינה 

והיא יכולה גם לכוון אותנו מפנימת נשימת הנפש הראשונה שלנו בכל שלב בחיים שלנו, ללמד את המוח מהלכים כדי להתגבר על טראומה מבודדת, להעביר את המילה טראומה 

לעבר בסופו של דבר,ולדעת להעצים בכל טריגר וטריגר שקיים בנו את הטוב שלמדנו ממנו, זה לא קל אף אחד לא אמר שהחיים שלנו כמו סרטי האגדות שגדלנו עליהם.

אף אחד לא לימד אותנו מחשבות שווא מהם, האם זה בכלל הקול שלי שמדבר מתחת למניירות והמסכות של החברה,

מה אני רוצה להעסיק מאותו אירועים שלימדו אותי משו מסוים, הצבעים המפוזרים על הקוביה זה בדיוק כמו תקריות אירועים וצירופי מקרים שכביכול קרו כדי ללמד אותנו הבנה פנימית מהי, ומתי להקשיב לה

מה אפשר ללמוד ממנה בשורת צבעים מפורטת מספיק, כדי למנף את האני הפנימי שלי קדימה.

המוח זוכר קולטנים של אירועי העבר, והוא זוכר הווה ורואה עתיד- השאלה המספיק ברורה בין השורות והמיינרות היפות זה לדעת להבחין בין נקודת משבר לנקודת חוזק שבוערת מתוך הלב, שאותו בערה ששורפת אותנו מבפנים מתפשטת לכל עבר ומשסעת את העור עד כאב מדויק ומושלם של סליחה פנימית,חיצונית.

אל עצמך ומול עצמך. 

אנחנו חכמים מספיק כדי להפוך טראומה לעוצמה,ומטריגר ולחוזקה.

אנחנו חכמים מספיק כדי לפענח את הקוביה ההונגרית הזאת בתוכנו בשאלה קטנה אחת '' האם אני רוצה להתמודד מול עצמי?''

כולנו יכולים להיות עם מסכות ביומיום,אבל מול עצמנו אנחנו הכי שקופים ופגיעים כדי לקבל את הארה המיוחדת שמסכמת אותך.

אל תפחדו מנקודות שבר, מכאבי נפש, מטראומות בזויות וכעוסות,

נסו לקחת את הפאזל השבור הזה ונסו לחבר דרך במוח מחדש מכאב חולשה לחוזקה ולגדולה.

לפני 3 שנים. 16 בדצמבר 2020 בשעה 23:10

לפעמים הימים האלה עוברים, ואני בעננה עליונית מסוימת שקשה בדיוק לשים את האצבע עלייה

אני מרגישה טוב, ולא חסר לי דבר. 

זה כמו סם טבעי מהגוף שלך שמציף אותך ונוגע בדיוק במקומות הנכונים לך, המקום שלי בלב שלי ובדרך שלי בטוח,

אני שלווה, שמחה בכל רגע נתון, נושמת סופסוף טוב.

אני מחושבת יותר,כמו מחשב עם רגשות ותהיות לגבי תחומי החיים שלנו, מציפים בי תחושות של אמבטיה מלאה בטוב

באכפתיות אין סופית, באהבה ללא שינאה.

בדיוק המקום שרציתי להיות.

לפני 3 שנים. 9 בדצמבר 2020 בשעה 0:49

יש מקום מסוים שם במבוכי הנפש, שאף אחד לא מבין. 

תמיד יהיה את האנשים האלה שיכנסו ללב שלך, ואתה לא תבין את הקסם המהיר הזה

יש אנשים שיתנו לך את כל תכולתם הנפשית בין שתי ידייך, כדי להרים אותך ולקחת אותך במסע החיים מה שניקרא חבר,

הם שם תמיד בשבילך, לא משנה מה תעברו בדרך הזאת לא משנה אם זה נפילה או התקדמות, הם תמיד יהיו שם לכל אורך הדרך

יקחו אותך לתובנות אחרי שיחה מעניינת, יתנו לך אינטרקציה מחשמלת למוח, ואולי גם יכו אותך אם תחשוב לוותר לעצמך,

אני קוראת לאנשים האלה ''אנשי הטוהר'', שהם טהורים מטבעם, זה כמו חבורת בנות מסוימת שתיקח בחורה לקניון,והם יאמרו לה את האמת בפנים על השימלה או המכנסיים החדשות, אם זה יפה לה או לא יפה לה. 

ויש גם את סוגי האנשים שמנסים לצחוק רק על אחרים ולא על עצמם, כי הפחד הכי גדול שלהם זה להיות חשופים ופגיעים במקום מסוים,

יש את האנשים האלה שתמיד ימשכו את האש לכיוונם, ואת הדרמות מתחת לרגליים שלהם כדי להחיות כעס ישן, 

המוח שלי משדר לי סיטואציות בנויות שקרו לי במהלך הזמן שכל פעם מזכיר זיכרונות, מתעתע בי פחדים שלא קיימים כבר, ששיניתי כבר ממזמן את השם שלהם לעוצמות,

אני זוכרת שיחה אחת, שנתנה לי המון אמונה בעצמי שהייתי למטה , לקחה אותי לכיוון אחר ושונה ממה שאי פעם חוויתי.

השיחה הזאת השאירה בי חותם ללכת בלי פחד, לבלוע את הכדור המר לפעמים, ולדעת להתנהג בסדר עולה לפי תחושות הבטן שלי, כל מיני סוגי אנשים שנותנים לך ראיית חיים מובנת כמו תמונה ברורה שכל פרטייה מחודדים מספיק כדי לראות מה יש מאחורי פרצוף מסוים, אני עוברת על התמונות שלי, משדרת המון עוצמות וביטחון, קיצוניות לפרפקטיונזם כי תמיד הייתי כזאת, למדתי לקבל את זה בעצמי, ולתת לזה מקום משמעותי בחיי. 

 

וישנם אנשים, שמשו בלב שלהם מחסיר פעימה לפעמים, התשומת לב יוצאת החוצה מתוכם, הרצון להיראות אבל לא לפתוח כמו כספת עם ארבעה דלתות שמבפנים יש יהלום נוצץ וגדול, אלה סוג האנשים שאני הכי אוהבת לגלות אותם, לקחת אותם דרך,שבכל שלב במסע הזה שניקרא חיים הם מנצנצים והם לא יודעים את זה, הם לא מבינים מה יש להם בפנים,בלב ובנשמה שלהם שמאירה את כל החדר,

אפשר לשים אותם כמו נר ה''שמש'' שישר מאיר את כל החדר רק מחיוך אחד בלבד, והקסם שמתפרץ מהם.

ושאני מקשיבה לטיפות השמיים, אני מבינה שאני יודעת את סוד החיים ואתם,אתם יודעים?

 

לפני 3 שנים. 7 בדצמבר 2020 בשעה 19:15

המוטיבציה מחזיקה אותי מבפנים, להרים ללוות לקחת אדם עצוב

ולעשות אותו שמח, מאושר,מאמין בעצמו, מעצוב שלילי ודיכאוני לעשות אותו מאושר ומאוזן.

הגדולה של כל אדם ואישה בחיים האלה, הוא לגלות את הפנימיות שלנו עם מהלכי החיים שמכים בנו.

להפריש למוח את מנת הדופמין  היומית, לשנות אורך חיים שאותו אדם היה רגיל לשליליות, ולהתחבא מתחת לפוקר פייס,

שזה בסדר לבכות ולתת מעצמך לעצמך, להתגבר על קשיים,אתגרים,מלחמות פנימיות שמתרחשות באדם הזה מולך

להגדיל את העוצמות שחיות בתוך בנאדם מסוים, ולעלות אותו לשלב של אהבה עצמית.

להאמין בו,לתמוך בו,לקחת אותו.

מוטיבציה מפלצתית הזאת גורמת לי להבין את השליליות המדומה הזאת, שהולכת לשניה בבת אחת לאופטימיות מתפרצת לכל אדם שקיים בעולם הזה,

אנחנו כבני אדם רגילים להתלונן,ולוותר,להרים ידיים שקשה, ההפך זה לקחת בנאדם כזה ולהפוך אותו לאופטימי, להסתכל לרע בעיניים להתמודד איתו

ולא לברוח לתוך עצמך, להתנתק אלא לתת את הרוגע הפנימי הזה לבין אותו אדם שצועק לך מבפנים שאת מסתכלת על העיניים שלו,

 

אני כבר יודעת לזהות אותם, הם כמו אנשים בתוך אנשים,רגשות בתוך רגשות,חומות על עוד חומות, ואני יודעת שאפשר לשבור את זה, את הוותרנות, והבריחה הזאת, להפוך אותה למשהו גדול יותר ועוצמתי מכל דבר, יש המון שחור וכאוס מסביבנו, השאלה שתשאלו את עצמכם אחרי הפוסט הזה היא

''האם אני מכניס אותה לתוך הנפש שלי?''

לפני 3 שנים. 6 בדצמבר 2020 בשעה 19:38

מכירים את זה שיש לך כל כך הרבה תחומי עניין בחיים?

בא לי ללמוד הכל מהכל , ללמוד כל כך הרבה דברים, החיים לימדו אותי המון תבונות בהמשך הדרך

להקשיב לאינטילגנציה המתנגנת מכל סיטואציה, להקשיב לאינטואיציה הפנימית, ישלי כל כך הרבה דברים טובים 

אני אוהבת לכתוב,אני אוהבת לספר ולרגש אנשים, יש בזה משו שמשאיר אותם בפה פתוח ועיניים עמומות .

אני אוהבת לתת מוטיצביה חיובית לאנשים שמסביבי, ללמד את המוח שלהם דרך אחרת ממה שהם רגילים ,

אני אוהבת לשיר במרחב גוונים עד ג'אז ומשם עד רוק קלאסי וקאנטרי, אני כותבת שירים ,כותבת בלי סוף קצת טוב על הנפש שלי.

אני אוהבת לשחק, אני אוהבת ליצור, ולתת מעצמי 100 אחוז בכל פעם. 

 

היצירה שבי נותנת לי רגע של מנוחה, אני אוהבת לצייר וליצור דברים שהמוח האדם לא ראה או לא רגיל,

אני אוהבת מאוד פסיכולוגיה, ולמידה על הנפש שלנו על מה שאנחנו חווים ונותנים אחר כך לעצמנו,

ישלי כל כך הרבה מטרות בחיים שלפעמים אני מרגישה שאני במלחמה נגד הזמן,

אני רוצה ליצור בלי סוף, וללמוד כל כך הרבה.

 

אני מנסה לסדר סדר במוח שלי, אני מנסה באמת להבין למה הנפש שלי זקוקה,

לאיזה תחום לימודים, מה הכי חשוב לי אבל הכל באותו רמה.

התעסקות בנפש האדם תמיד נתנה לי לגיטימציה מעניינת , וסוחפת.

לפעמים הייתי רוצה עוד חיים, רק כדי ללמוד יותר מכל דבר אפשרי ולעשות וליצור ללא ערף.

ככה שהזמן לא יפריע, למה אלוהים נתן לי כל כך הרבה כישרונות? שאין הרבה זמן ללמוד את כולם.

לפני 3 שנים. 30 בנובמבר 2020 בשעה 19:27

האימוני היומיום שלי נותנים לי מצב רוח טוב , לאט לאט המחשבות האופטימיות שבות אליי כמו גלים.

התחלתי לכתוב יומן אכילה כפי שהדיאטנית הקלינית אמרה לי לפני מס ימים, זה נותן לי שליטה בעצמי 

כל יום אני מתקדמת למטרה שלי, הנפש שלי שמחה הגוף שלי רגוע. 

יש מקומות במוח שלי שאני נותנת מקום להחלמה מלאה, מקום מהפנט בלי מחשבות קיצוניות לאחור

זה מחזק אותי, בונה אותי מחדש.

נותן לי לגיטימציה להמשיך לחייך, לדבר באופן רהוט יותר לתת לעצמי את הפוש קדימה.

לא לוותר על המטרות שלי, על הלימודים שלי, על המעשי הטוב ששוכן בליבבי.

זה נותן לי אור לראות לתווך הארוך והעכשווי, אני באמת מאושרת.

אין לי מורדי עליות קיצוניות לכאן או לכאן, זה נותן לי תחושה שמיימית ורגועה.

אני לא חושבת על האנשים מהעבר יותר, כאילו הכל נמחק מבחינתי.

הם לא במחשבות שלי, או בתפיסה שלי בהווה הזה.

נרפאתי מכל השנה הקשה שהייתה לי, נפגשתי עם אבי לקפה ואפילו צחקנו ביחד על הרימסיה שהייתה לי,

תוך כדי השלוק של הקפה אבי אמר לי שהוא חלם עליי, שהוא בתוך תערוכת ציורים שלי והוא בא מאוחר מידי כי כל הציורים שציירתי נמכרו,

הוא חייך באדיבות כלפיי היום, הוראה לי להמשיך קדימה לדחוף את עצמי כי אני יכולה,

מאז שאני זוכרת את עצמי אם אני באמת רוצה משהו בחיי, אני עושה הכל כדי להשיג אותו.

כל מידע שיש לי בחיים האלה הוא מהעבודה קשה, בלי וויתורים.

האימונים נותנים לי לגיטימציה של רוגע שמיימי, אבא שלי תמיד איתי לאן שהרוח נושבת ולוקחת אותי.

יש משפט כל כך ישן שהוא אמר לי  שתמיד מלווה אותי לאן שאני לא אלך או בכל סיטואציה שאתקל בה, 

'' את חזקה, תמיד היית''. 

תמיד הייתי חזקה, נותנת מוטיבציה לאנשים שמסביבי לחשוב באופן אופטימי יותר, חזק יותר, להרים את עצמם.

היום אני כבר לא עוזרת לכל אחד, היום אני יכולה לומר בלב שלם שהתבגרתי, ולכן קשה יותר להיכנס ללב שלי.

לא בגלל מחסומים או חומות , פשוט אין לי רצון לעזור למי שלא עוזר לעצמו,

אין לי רצון לדבר ולדבר עם בנאדם חסום מבחינה ריגשית, כל עוד הוא לא חשוב לי במקום מסוים,

אני לא אבזבז זמן ואנרגיה שאני יודעת שהקמצוץ האנשים שיש לי בחיי הם ספורים על האצבעות שלי,

לא כי אני רעה, אלא כי אני רואה בי סופסוף את האמת, את מה שטוב בי ומה שיש לי עוד חוץ מיופי , 

אני כותבת את הפוסט הזה ופשוט אומרת לעצמי,אני מרפה מכל מחשבה שלילית,ולא הגיונית ונותנת לעצמי את האמת.

 

אני לא מקיפה את עצמי יותר באנשים מזויפים , אני לא מתחברת למסכות יותר ומצד שני,

אני אוהבת להיות אני, כי אין אף אחת אחרת.

לפני 3 שנים. 26 בנובמבר 2020 בשעה 19:51

לפני 3 שנים. 25 בנובמבר 2020 בשעה 21:38

 

הדמות הזאת מכילה את כל צבעי הקשת, מהשחור עד הלבן ובחזרה לקשת הצבעים העכשווית.

היא נותנת לי לגיטימציה,שהכל רגוע,הכל שקט ושליו כאין כמותו.

מן עננים של ממטרי הגשם שטיפות הגשם נוגעות בקרקע עד לאיבוד חושים מסעירה

הגשם נותן לי רוח קרה מתריסי החלון, ואני עפה לכיוון בין איזון לשיגעון.

נותן לי הבנות ומזכיר לי נשכחות שבנויות על גשרים ועליהם מכוניות, בשלל צבעים.

האנשי אופטימיזם , בדרך כלל קמים לאור הבוקר עם שיר בלב שמכוון לדרך ההצלחה שלהם בכל אתגר צורם, וקושי צורב.

הם עושים הכל למען ההצלחות שלהם, למען האהבה הפנימית ואין סופית שמרכיבה את ילדנו הפנימיים לכיבוש יעדים בשלל צורות, תמיד הייתי אופטימית. 

שמחה,מאושרת,נינוחה,ושלווה. 

אבל בין לבין דמיות רבות בתוכי, נותרו צלולות ונזקקות לאכלה העצמית שלי. 

אין לי מקום לשליליות בחיי כיום, למרות שאני מסתכלת לה בעיניים השחורות, והצוחקות מאופטימיות מזויפת, אני שלמה עם נפשי, שלמה עם המקומות הכי נמוכים שלי.

שלמה לעצמי, ואין מילה אחרת לומר את זה.

האדמה תרעד, הפחד ימוג , והאופטימיות תזרח תמיד במשכן לבבי.

כי כזאת אני, וכזאת אהיה מכל קושי שאעבור.

וכל דרך שאקח בצמיחה מכושלת ומסלול חשיבה מחדש.

 

לפני 4 שנים. 23 בנובמבר 2020 בשעה 21:03

זה לא עוד פוסט אופטימי, זה פוסט עם הרבה תחושות של בלבול

תמיד הייתי בילדותי במשקל די תקין , התחלתי לעשות ספורט מגיל 14 וחצי, אמא שלי לקחה אותי בידיים וחינכה אותי לאכול בריא ולהתאמן בצורה סדירה, לאט לאט התמכרתי לזה יותר ויותר, הייתי מתאמנת שעה עד שעתיים ביום ונותנת את כל כולי, עד היום שאני מבצעת הליכות וריצות אימוניים ביתיים בגלל שגרת הקורונה..

תמיד היה לי אפ ודאון במשקל מאז שאני זוכרת את עצמי, המשקל הכי גבוהה שהייתי היה 70

וגם אז בגלל הגובהה שלי זה לא היה תופס את העין, תמיד התהלבו מהיופי החיצוני שלי, תמיד הייתי מושכת בלי גם לשים לב לכך, הייתי הולכת ברחוב ואנשים היו מסתכלים בצורה מהופנטת, גם היום שאני הולכת להליכות בחוץ אנשים מסתכלים ולפעמים עוצרים אותי ושואלים אם היופי שלי הוא מהארץ או מחו''ל, זה מחמיא זה עושה טוב, אבל מבפנים אני מתמודדת עם מחלה שלא נתתי בחיים מקום לדבר עלייה, או לעלות אותה לנושא- בגלל שהעדפתי שכל הבוץ אשאר מתחת לשטיח,לפחות הבוץ שלי. 

בשנה האחרונה ,חלקכם קוראים אותי ויודעים שעברתי משבר די גדול לפני שנה ששינה אותי מקצה הכי קיצוני לקצה הכי מאוזן שאני יכולה להיות, שמחה ומאושרת והכי חשוב מנסה לאהוב את עצמי, מנסה להיות שלמה עם עצמי,והכי חשוב לאהוב את עצמי כמו שכתוב מעל הפוסט בבלוג הזה,המשבר הנוכחי

שלימד אותי וכישל אותי איך לראות דברים בצורה יותר נכונה.

בצורה בריאה וממושכת, להיפטר מהרגלים ישנים של ''הרס עצמי'', ולבנות את עצמי בצורה מאוזנת ובריאה יותר.

בתקופת המשבר שלי הגעתי למשקל 40.

 

לא הייתי אוכלת, לא ראיתי צורך באוכל כמו בצורך שלי למצוא חן באנשים שמסביבי,

להאכיל אותם ריגשית, לבוא לקראתם ולא ידעתי שאני נכנסת למצב של מצוקה ריגשית וגופנית את עצמי תמיד הייתי מאכילה אחרונה, הייתי שותקת לא מדברת.

לא מראה חולשות של בכי, כדי שזרקור הבמה לא יבוא לקראתי.

הייתי בוכה בחושך, בלילות שאף אחד לא יודע וגם אף אחד לא שומע את זעקתי.

היום אני יכולה לומר שזה כישל אותי עוד יותר מכל דבר שעברתי.

חיזק, בצורות וגוון שלא חשבתי שאני אגיע אליהם כיום, היום אני יודעת ובטוחה שאני לא אגיע להתקף נוסף,

אני יודעת שיש לי את הקמצוץ האנשים האלה שאיתי תמיד, באש ובמים.

להכיל את כל הדמויות שמתהלכות בתוכי, שצועקת לעזרה גם בלי שאני אשים לב לכך.

אני יודעת שאני חזקה היום, אני יודעת שהשד הזה שבתוך הנשמה שלי עבר, 

ואם הוא יחזור אני אדע איך להתמודד בצורה מכושלת.

הנורמה רגילה להפרעות אכילה בגלל המודל של היופי, 

אני רגילה להפרעת האכילה הזאת, תמיד הייתי מודעת אלייה, חיצונית ופנימית.

אני עדיין בתהליך מאוד גדול לפניי אבל חצי ממנו כבר מאחוריי

וכיום הגוף שלי במצב מאוזן יחד עם כך נפשית.

המחלה לא עברה ממני, אבל אולי בהמשך היא תעבור.